חולה שאין בו סכנה בשבת: מה מותר ומה אסור

בין שני הקצוות — חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת מן התורה, לבין אדם בריא שאסור לו לעסוק ברפואה בשבת — קיים מצב ביניים: חולה שאין בו סכנה. דיניו מיוחדים, ומובאים בהרחבה בשולחן ערוך ובמשנה ברורה, ויש להכירם היטב.

הגדרת חולה שאין בו סכנה

חולה שאין בו סכנה הוא מי שחלה כל גופו, או שנפל למשכב, או שכואב לו עד שנחלש כל גופו מחמת הכאב — אך אין חשש לחייו. כגון מי שיש לו חום בינוני, או דלקת המכאיבה מאוד, או מיחוש חזק שמפיל אותו לשכב. לעומתו, מי שיש לו מיחוש קל בלבד וממשיך להתהלך כבריא, נחשב כ"מי שיש לו מיחוש" שדינו קל יותר.

מה הותר לחולה שאין בו סכנה

לחולה שאין בו סכנה התירו חכמים את כל המלאכות שהן מדרבנן, אם עושים אותן בשינוי. כמו כן התירו אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך החולה. כלל הדברים:

• מותר לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה, אף מלאכה גמורה.
• מלאכה האסורה מדרבנן — מותר לעשותה בשינוי על ידי ישראל.
• מותר ליטול תרופות לצורך מחלתו, כפי שיבואר במאמר נפרד על נטילת תרופות.

למה אסרו רפואה לבריא

חכמים אסרו על הבריא ועל מי שיש לו מיחוש קל לעסוק ברפואה בשבת, מגזירת "שחיקת סממנים". כלומר, חששו שמא יבוא לכתוש ולשחוק סממנים להכנת תרופה, שזו מלאכה גמורה. לפיכך מי שאינו אלא מיחוש בעלמא — לא יטול תרופה לרפואה. אך חולה שנפל למשכב יצא מכלל הגזירה, שכן בחולה ממש לא גזרו, מפני צערו וחולשתו.

ההבדל בין צרכי גוף לצרכי רפואה

יש להבחין בין פעולה שהיא לרפואה ממש לבין פעולה שהיא צורך הגוף הרגיל. דברים שאדם בריא נוהג לעשותם דרך מאכל ומשתה, מותרים אף אם יש בהם תועלת רפואית, משום שאין הם נראים כרפואה. לעומת זאת דבר שאינו נאכל אלא לרפואה — אסור למי שאינו חולה. הבחנה זו עומדת ביסוד דיני מאכלים ומשקאות לרפואה בשבת.

זהירות במצב מתדרדר

חשוב לזכור שהגדרת החולה אינה קבועה. חולה שנראה תחילה כחולה שאין בו סכנה, ומצבו מתחיל להתדרדר, עלול להיכנס לגדר של ספק פיקוח נפש, ואז דינו משתנה לגמרי ומחללים עליו. לפיכך אין להיתפס לקולא של "אין בו סכנה" כאשר המצב משתנה, אלא לבחון בכל עת מחדש, ובמקום ספק להחמיר בהצלת הנפש.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.