חולה שאין בו סכנה בשבת — מה מותר ומה אסור

בין חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו שבת לבין מיחוש קל שאין בו היתר כלל, עומד חולה שאין בו סכנה. לו נתנו חכמים היתרים מסוימים, אך לא היתר גמור לחלל שבת. הבנת מעמד הביניים הזה חשובה למעשה בכל בית.

הגדרת חולה שאין בו סכנה

חולה שאין בו סכנה הוא מי שחלה ונפל למשכב, או שכל גופו חלוש מחמת החולי עד שהוא ככושל ונופל, אף שאין חשש לחייו. לעומתו, מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתהלך כבריא — נחשב כמיחושו, ודינו חמור יותר בכמה דברים.

• נפל למשכב — נחשב חולה שאין בו סכנה.
• חלה כל גופו אף בלא משכב — לעיתים כחולה.
• מיחוש קל בלבד — אינו בגדר חולה לעניין זה.

אמירה לגוי

לחולה שאין בו סכנה התירו חכמים אמירה לגוי לעשות עבורו אף מלאכה דאורייתא. זהו אחד מן ההיתרים העיקריים: ישראל אומר לגוי לעשות את הנצרך לרפואת החולה, והגוי עושה. וכן מותר לישראל עצמו לעשות עבורו מלאכות דרבנן, ולעיתים בשינוי.

גזרת שחיקת סממנים

טעם עיקרי לאיסור רפואה בשבת הוא 'גזרת שחיקת סממנים' — חששו חכמים שהעוסק ברפואה יבוא לשחוק סממנים להכין תרופתו, ושחיקה זו אסורה משום טוחן. לכן אסרו ליטול תרופות ולעשות מעשי רפואה במי שאינו חולה ממש.

על כן מי שיש לו מיחוש קל בעלמא, כגון כאב ראש קל שעדיין מתהלך כבריא, אסור לו ליטול תרופה בשבת מחמת גזרה זו. אך חולה שנפל למשכב, או שכל גופו חלוש, מותר לו ליטול תרופות, שבמקום חולי לא גזרו.

מאכלים ומשקים של בריאים

דברים שדרך בריאים לאכלם ולשתותם, ואין ניכר בהם שהם לרפואה, מותרים אף למיחוש קל, שאין בהם משום גזרת סממנים. אך דבר שאין דרך לאכלו אלא לרפואה — אסור למי שאינו חולה.

זהירות מהחמרה ומקולא

יש להיזהר בשני הכיוונים. מצד אחד, אין להחמיר על חולה ממש ולמנוע ממנו תרופה כשמותר לו, שהרי צער החולי עצמו לעיתים מביא לידי סכנה. ומצד שני, אין לזלזל באיסור וליטול תרופות על מיחוש קל. ובכל ספק אם נכנס בגדר חולה — יש לשאול חכם, ובמקום צער גדול יש מקילים יותר.

הבחנה זו שבין דרגות החולי היא מעיקרי הלכות שבת, ודורשת שיקול דעת זהיר. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.