רבי שמעון בר יוחאי, הנודע בכינויו 'רשב"י', היה מגדולי התנאים בדור שלאחר חורבן בית המקדש השני, בן הדור הרביעי לתנאים, ומתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא. כשנגזרה גזירת מלכות רומי על רבי עקיבא, הוסיף רשב"י ללמוד מפיו אף בבית האסורים, ואמר לימים: 'כמה תורה למדתי בעת צרה'.
לאחר שנמלט מרדיפת השלטון הרומי בעקבות דברים שאמר, הסתתר רבי שמעון יחד עם בנו רבי אלעזר במערה במשך שלוש עשרה שנה. על פי המסופר בגמרא, נברא להם חרוב ומעיין מים, והם ישבו טמונים בחול ועסקו בתורה יומם ולילה. שנים אלו של התבודדות והעמקה זיכוהו במדרגות עליונות בנגלה ובנסתר.
מסורת רבת-שנים מייחסת לרשב"י ולחבורת תלמידיו את ספר הזוהר — יסוד חכמת הקבלה ופנימיות התורה. תורתו פתחה שער עמוק לעבודת ה' ולהבנת סודות הבריאה, והשפעתה ניכרת בכל זרמי היהדות עד ימינו.
יום פטירתו, ל"ג בעומר, הוא יום הילולא גדול. רשב"י עצמו ביקש שיהיה יום שמחה, ומאז נוהגים רבבות מעם ישראל לעלות לציונו במירון, להדליק מדורות, לשמוח ולהתחזק באמונה. רבים מקבלים על עצמם באותו יום קבלות טובות ולומדים מתורתו.
יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין— סוכה מה ע"ב