שלום בית בשבת — האור שמאחד את הבית

השבת היא יום של שלום. בכניסתה אנו מקדמים זה את זה ב"שבת שלום", ובתפילותיה אנו מבקשים שלום רב. ולא לחינם — עיקר עניינה של השבת הוא לאחד: לאחד את האדם עם בוראו, ולאחד את בני הבית זה עם זה.

נר שבת ושלום בית

אמרו רבותינו (שבת כג) שנר שבת קודם אפילו לנר חנוכה, מפני שלום ביתו. וכן פסקו שאם אין לאדם אלא מעט, יקנה תחילה נר לשבת — מפני ששלום הבית תלוי בנר. שכן בבית חשוך אין שמחה ואין שלום; בני הבית נתקלים זה בזה ומתקוטטים. אך כשהנר דולק, האור מאיר את הפנים, והשלום שורה.

וגדולה מעלת הנר עד שאמרו: "גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא ויתר על כבודו מפני שלום בית". כל כך חשוב השלום, עד שנר השבת — שכל עניינו עונג וכבוד — נתייסד בעיקרו לשם שלום הבית.

השבת מרגיעה את הקטטות

בעלי המוסר לימדו שהשבת היא הזמן הטוב ביותר לתקן את שלום הבית. בימי החול אדם טרוד, עצבני, ונוח לכעוס. אך בשבת, כשהדאגות נחות והלב מתרחב, יכול אדם למחול ולהתפייס. השולחן הערוך, הזמירות והמנוחה — כל אלו מרככים את הלבבות ומקרבים את הרחוקים.

על כן ראוי לכל אדם לקבל על עצמו שלא לערב בשבת דברי ריב ומחלוקת. אם נפלה מחלוקת בין בני הבית בימות החול — תהא השבת זמן של מחילה. אדם המכניס שלום אל ביתו בשבת, מכניס לתוכו את השכינה עצמה, שאמרו רבותינו: איש ואשה שזכו — שכינה ביניהם. ואין זכייה גדולה משלום בית בשבת קודש.