שלא להשוות — שורש האומללות ודרך השחרור ממנה

הגנב השקט של השמחה

נאמר בפי חכמי המוסר שההשוואה היא גנב השמחה. אדם יכול להיות מאושר במצבו עד הרגע שבו הוא מתחיל להשוות את עצמו לזולת. ברגע שהוא רואה שלחברו יש יותר — בית גדול יותר, פרנסה רחבה יותר, הצלחה גדולה יותר — נמוגה שמחתו, אף שדבר לא השתנה במצבו שלו. ההשוואה אינה משנה את המציאות, אך היא משנה את תחושת האדם כלפיה, והופכת שובע לחיסרון ושמחה לקנאה.

מדוע ההשוואה תמיד מפסידה

בעיה מהותית בהשוואה היא שאין לה סוף. תמיד יימצא מי שיש לו יותר, בתחום כלשהו. גם העשיר ביותר יכול למצוא מי שעשיר ממנו, וגם המוצלח ביותר יכול למצוא מי שמוצלח ממנו. לכן אדם שחי בהשוואה דן את עצמו לאומללות נצחית, שכן לעולם לא יגיע אל הפסגה שאין מעליה. וגם אם יגיע בתחום אחד, ימצא עצמו נופל בתחום אחר. ההשוואה היא מרוץ שאין בו קו סיום.

השוואה שיפוטית ומידע חלקי

פגם נוסף בהשוואה הוא שהיא תמיד מבוססת על מידע חלקי ומטעה. אנו רואים את הצד החיצוני של חיי הזולת — את הצלחותיו, את רכושו, את חיוכו — אך איננו רואים את קשייו, את מאבקיו ואת כאביו הנסתרים. ההשוואה משווה את פנימיותנו, על כל חולשותיה הידועות לנו, אל חזותו החיצונית המלוטשת של הזולת. זוהי השוואה מעוותת מיסודה, שכן אנו משווים דברים שאינם ברי השוואה.

לכל אדם תפקיד ייחודי

הדרך לשחרור מן ההשוואה עוברת דרך ההכרה בייחודיות. אמונת ישראל מלמדת שכל אדם נברא יחיד ומיוחד, עם תפקיד שלו, עם כלים שלו ועם נתיב שלו. מה שטוב וראוי לאדם אחד אינו בהכרח טוב וראוי לחברו. הבורא נתן לכל אחד בדיוק את החלק והכלים שהוא צריך כדי למלא את ייעודו המיוחד. כשאדם מבין זאת, הוא חדל למדוד את עצמו באמת המידה של זולתו, ומתחיל לבחון את עצמו לפי תפקידו שלו: האם אני ממלא את ייעודי? האם אני מנצל את הכלים שניתנו לי?

מהשוואה כלפי חוץ להתבוננות כלפי פנים

התיקון המעשי הוא להחליף את כיוון המבט. במקום להתבונן החוצה ולשאול "מה יש לזולת שאין לי", מתבוננים פנימה ושואלים "מה אני עושה עם מה שיש לי". במקום להשוות הישגים, משווים את האדם לעצמו: האם גדלתי מאתמול? האם התקדמתי בעבודת המידות, בתורה, במעשים טובים? השוואה זו, של האדם לעצמו, היא השוואה בריאה ובונה, שכן היא דוחפת לצמיחה ולא לקנאה.

השחרור מן ההשוואה הוא אחד המפתחות הגדולים לשלוות הנפש ולשמחה בחלק. אדם שחדל להשוות את עצמו לזולת ומתמקד בתפקידו ובחלקו שלו, מגלה שלום פנימי שלא ידע קודם. הוא חי את חייו שלו, ולא מרדף אחר חיי אחרים. ובכך הוא מקיים את עומק דברי בן זומא: השמח בחלקו — בחלק שהוא שלו, הייחודי לו — הוא העשיר האמיתי.