קבלת הייסורים באהבה: כיצד נושאים את הכאב מתוך אמונה

אין אדם שעובר את חייו בלא נגיעה בכאב. מחלה, אובדן, אכזבה, מועקה — אלה מלווים את האדם מיום היוולדו. השאלה אינה אם נפגוש בייסורים, אלא כיצד נתמודד עמם. היהדות אינה מתעלמת מן הסבל ואינה מקטינה אותו, אך היא מציעה דרך התבוננות שמאפשרת לשאת אותו מתוך אמונה ואף למצוא בו משמעות.

הסבל אינו עונש בלבד

קל לנפול אל מחשבה שכל ייסור הוא עונש על חטא. אך התבוננות עמוקה יותר מלמדת שהדבר מורכב הרבה יותר. חכמינו דיברו על מושג שכונה 'ייסורים של אהבה' — ייסורים שאינם באים כעונש, אלא דווקא מתוך קרבה. כשם שאב אוהב מחנך את בנו ולעתים מעמיד אותו בנסיונות קשים כדי לגדל אותו, כך לעתים הקושי שאדם עובר הוא דרך של צמיחה והתעלות, ולא של עונש.

חשוב להדגיש שאיננו יכולים לדעת בוודאות מה פשר הייסורים העוברים על אדם מסוים, ואסור לנו לשפוט את הזולת או לתלות בו אשמה. ההתבוננות בייסורים נועדה לעבודה פנימית של האדם עם עצמו, לא לשיפוט אחרים.

הכאב המזכך

מן הניסיון האנושי אנו יודעים שלעתים דווקא מתוך השעות הקשות ביותר צומחת הצמיחה הגדולה ביותר. אנשים רבים מעידים שהמשברים שעברו עיצבו אותם, חיזקו אותם, וקירבו אותם אל הדברים החשובים באמת. הכאב מסיר מעלינו את הקליפות החיצוניות ומחזיר אותנו אל העיקר. הוא מלמד אותנו ענווה, רגישות לזולת, והערכה לדברים שלקחנו כמובנים מאליהם.

אין בכך כדי לומר שעלינו לשמוח בכאב או לבקש אותו. היהדות מצווה עלינו להתפלל על הסרת הייסורים, לרפא חולים, ולהקל על הסובלים. הקבלה באהבה אינה כניעה פסיבית, אלא עמדה פנימית של אמון בבורא גם כשהדרך חשוכה.

'גם זו לטובה'

אחד הביטויים העמוקים שירשנו מחכמינו הוא ההכרה ש'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' — כל מה שעושה הרחמן, לטובה הוא עושה. אמירה זו אינה הכחשת הכאב ואינה התעלמות ממנו. היא הצהרה של אמון: אני אינני מבין כעת מדוע זה קורה לי, אך אני בוטח שמי שמנהל את עולמי הוא טוב, ולכן גם מה שנראה לי רע סופו להתברר כטוב, אם לא בעולם הזה אזי במבט רחב יותר.

הדרך המעשית להחזיק מעמד

כיצד מגיעים אל המדרגה הזו של קבלה? ראשית, באמצעות תפילה. השיחה עם הבורא בשעת הכאב, אפילו כשהיא מלאה זעקה ושאלות, היא עצמה ביטוי של אמונה ומקור לכוח. אדם המתפלל אינו לבד עם כאבו.

שנית, באמצעות חיבור אל קהילה ואל אנשים אוהבים. היהדות אינה דת של בדידות. בשעת צרה, התמיכה ההדדית, הביקור אצל החולה, הנחמת האבל — כל אלה הם דרכים שבהן הקרבה האנושית מסייעת לשאת את הכאב.

ושלישית, באמצעות הזמן והסבלנות. הקבלה באהבה אינה מצב שמגיעים אליו ברגע אחד. יש ימים שבהם האמונה ברורה וחזקה, ויש ימים שבהם היא נסתרת והכאב גובר. שני אלה לגיטימיים. עצם המאמץ להחזיק באמונה גם בשעות הקשות הוא עבודה רוחנית גדולה, והבורא אינו מבקש מאתנו שלמות אלא מאמץ כן.

הייסורים נותרים כואבים, ואין בכוחה של אף מילה למחוק את הכאב. אך האמונה מעניקה לנו מסגרת שבתוכה הכאב אינו חסר פשר, ואינו זונח אותנו אל ייאוש. היא מאפשרת לנו לשאת את הקושי בקומה זקופה, מתוך אמון שיש מי שמלווה אותנו בכל צעד.