פרשת שופטים — צדק צדק תרדוף: יסודות חברה של אמת

פרשת שופטים היא חוקת המשפט והמנהיגות של עם ישראל. היא עוסקת במינוי שופטים ושוטרים, באיסור השוחד, בדיני המלך, הכהן והנביא, ובמצוות הנוגעות לחברה צודקת. במרכזה הקריאה הנצחית: ׳צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף׳.

כי האדם עץ השדה — לא להשחית

בדיני המלחמה מצווה התורה שלא לכרות עצי פרי אף בעת מצור: ׳כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה׳. אפילו במלחמה, ברגע של הרס וחירום, אוסרת התורה להשחית עץ נותן פרי. מכאן למדו חז״ל את איסור ׳בל תשחית׳ — האיסור הכולל להשחית כל דבר בעל ערך שלא לצורך: לא לשבור כלים, לא לקרוע בגדים, לא לבזבז מזון, לא להשחית משאבים.

יש כאן יסוד עמוק ביחס האדם לעולם. העולם אינו רכושנו לעשות בו כרצוננו, אלא פיקדון של הבורא. ׳לה׳ הארץ ומלואה׳. ההשחתה חסרת התועלת היא כפיות טובה כלפי הבורא וכלפי הבריאה. ׳בל תשחית׳ מחנך לכבד את הדברים, להעריך את המשאבים, ולא לבזבז. אף בזעם, אף בחירום, שומר האדם על ריסון מפני הרס מיותר.

ורמזו חז״ל בפסוק ׳כי האדם עץ השדה׳ אף משל לאדם עצמו. האדם דומה לעץ: יש לו שורשים (מקורותיו ואמונתו), גזע (גופו), ופירות (מעשיו ותולדותיו). כשם שאסור להשחית עץ פרי, אסור להשחית אדם — לא לפגוע בו, לא לבזות, לא ׳לכרות׳ את כוחותיו וכישרונותיו. ומכאן גם חינוך: כשם שעץ זקוק לטיפוח וסבלנות עד שיתן פרי, כך אדם וכך ילד — דורשים השקעה ואמונה בכוח הצמיחה שבהם, ואסור ׳לכרות׳ אותם בייאוש.

עגלה ערופה — אחריות של קהילה שלמה

הפרשה חותמת בדין עגלה ערופה: כשנמצא חלל בשדה ואין יודעים מי הכהו, יוצאים זקני העיר הקרובה, עורפים עגלה, ומכריזים: ׳יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ׳. שאלו חז״ל: וכי עלה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא הכוונה: לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לוויה. הזקנים מעידים שלא הזניחו את האורח, שלא שילחוהו חסר כל אל הדרך המסוכנת.

יש כאן לימוד מכונן על אחריות קהילתית. מותו של אדם בודד בשדה נזקף, במידת מה, לחשבון המנהיגים והחברה כולה. האם דאגנו לזר? האם ליווינו את ההולך בדרך? האם יצרנו חברה שבה אדם אינו נותר בודד וחסר הגנה? האחריות אינה רק על הרוצח אלא על כל מי שהיה יכול למנוע, לדאוג, ללוות.

ומכאן מסר נצחי: איננו איים בודדים. גורלו של כל אדם בחברה הוא עניינם של כולם. ׳כל ישראל ערבים זה בזה׳. עגלה ערופה מלמדת שחברה מוסרית אינה זו שאין בה פשע כלל — פשעים קורים — אלא זו שלוקחת אחריות, שחשה מחויבות אף כלפי הזר שנמצא מת בשדה. השאלה ׳האם עשינו את שלנו למען הזולת׳ מלווה אותנו תמיד, ומזכירה שהדאגה לאחר, אף לרחוק ולזר, היא יסוד החברה הצודקת שאליה חותרת כל פרשת שופטים.

שופטים ושוטרים — צדק שיש לו שיניים

הפרשה פותחת: ׳שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ׳. מדוע גם שופטים וגם שוטרים? השופטים פוסקים את הדין, והשוטרים אוכפים אותו. לימדונו רבותינו שאין די בחוק צודק אם אין מי שיאכוף אותו. צדק שאין לו שיניים נשאר על הנייר. חברה בריאה זקוקה גם לחכמת השיפוט וגם לכוח האכיפה. הדין והמעשה, התאוריה והמציאות — שניהם נחוצים.

׳בכל שעריך׳ — בכל עיר ועיר. הצדק אינו מרוכז במקום אחד אלא פרוש בכל מקום. ועוד דרשו רבותינו על ׳שעריך׳ — שערי הגוף של האדם: העיניים, האוזניים, הפה. כל אדם צריך למנות ׳שופטים ושוטרים׳ על שעריו שלו — לשפוט מה ראוי שייכנס ומה ראוי לצאת, ולאכוף על עצמו את הדין. הצדק מתחיל בשליטה עצמית.

לא תטה משפט ולא תקח שוחד — טוהר הדין

התורה מזהירה את הדיין: ׳לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם׳. השוחד מעוור אפילו את החכם ואת הצדיק. אמרו חז״ל שאין השוחד רק כסף — אף ׳שוחד דברים׳, טובת הנאה קטנה, מחמאה, קרבה, מטים את הדעת. אדם אינו יכול לשפוט ביושר את מי שחייב לו טובה.

לקח עמוק על טבע האדם: אנו משוכנעים שאנו אובייקטיביים, אך פניות קטנות מעוותות את שיפוטנו בלא שנרגיש. ׳השוחד יעוור עיני חכמים׳ — אפילו החכם אינו חסין. לכן דורשת התורה זהירות יתרה מכל בעל שררה ומכל מי שבא לשפוט בין אנשים. וזה חל על כולנו: כשאנו שופטים אחרים, נבדוק אם איננו מוטים על ידי אינטרס נסתר.

צדק צדק תרדוף — הדרך חשובה כמו היעד

הפסוק המפורסם: ׳צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ׳. מדוע נכפלה המילה ׳צדק׳? פירושים רבים נאמרו. אמרו חז״ל: ׳הלך אחר בית דין יפה׳ — חפש את הדיינים הטובים ביותר. ופירשו אחרים: ׳צדק בצדק׳ — גם המטרה צריכה להיות צודקת וגם הדרך אליה. אין להשיג צדק באמצעים לא צודקים. התכלית אינה מקדשת את האמצעים.

עוד למדו מן הכפילות שהצדק דורש ׳רדיפה׳ — מאמץ מתמיד, אין הוא בא מאליו. ׳תרדוף׳ — רדוף אחריו, חפש אותו, אל תתייאש. הצדק אינו מצב טבעי אלא הישג שיש לעמול עליו בלא הרף. וכתב הרמב״ן שיש כאן ציווי לכל אדם לרדוף צדק, לא רק לדיינים — בכל עסקינו, ביושר במסחר, בהגינות ביחסים. הצדק הוא ערך שרודפים אחריו כל החיים.

תמים תהיה — אמונה של פשטות

לאחר האזהרות מפני קוסמים ומנחשים, מצווה התורה: ׳תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה׳ אֱלֹקֶיךָ׳. רש״י מבאר: ׳התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות׳. במקום לרוץ אל מגידי עתידות ואל אמצעים אסורים לדעת את הנולד, מלמדת התורה לחיות באמונה תמימה, לבטוח בה׳ ולקבל את חלקנו.

התמימות אינה תמימות של בורות אלא של ביטחון. האדם התמים אינו זקוק לדעת את העתיד, כי הוא בוטח שה׳ מנהיג את חייו לטובה. הוא משוחרר מן החרדה ומן הרדיפה אחר ידיעות נסתרות. ׳תמים תהיה עם ה׳׳ — הלך עמו בפשטות ובאמון, וזו מדרגה גבוהה של אמונה.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, שיפוט עצמי: נמנה ׳שופטים ושוטרים׳ על שערי גופנו — נשלוט במה שאנו רואים, שומעים ואומרים. שנית, יושר בשיפוט: כשאנו דנים אחרים, נבדוק אם איננו מוטים על ידי אינטרס או ׳שוחד דברים׳, ונרדוף צדק בדרכים צודקות. שלישית, אמונה תמימה: נחיה בביטחון בה׳, נקבל את חלקנו, ולא נרדוף אחר ידיעת העתיד.

סיום

פרשת שופטים מציבה את יסודות החברה הצודקת: שופטים ישרים, דין נקי משוחד, מנהיגים ענווים, ואמונה תמימה. ׳צדק צדק תרדוף׳ מהדהד בכל דור כקריאה נצחית לרדוף אחר האמת והיושר בכל תחומי החיים. יהי רצון שנזכה להיות רודפי צדק, שופטי אמת, ותמימים עם ה׳, ויתקיים בנו ׳למען תחיה וירשת את הארץ׳.