פרשת קרח: "מַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם" — שורש הפירוד

קרח ועדתו חולקים על משה ואהרן: "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג). הטענה נשמעת צודקת — אך כוונתה לא הייתה טהורה.

שתי מחלוקות

המשנה (אבות ה, יז) מבחינה: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם — סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם — אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ? זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ".

מחלוקת הלל ושמאי הייתה חיפוש משותף אחר האמת — ולכן "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". מחלוקת קרח הייתה חיפוש כבוד ושררה, מוסווה בטענות צדק — ולכן התפוררה.

הלקח: לא כל מחלוקת פסולה. השאלה היא הכוונה: האם אנו מחפשים את האמת והטוב, או את ניצחון ה"אני". מחלוקת לשם שמים בונה; מחלוקת של כבוד הורסת.