פרשת בראשית — "בראשית ברא" ותכלית הבריאה

פרשת בראשית פותחת את התורה כולה בשער רחב של סוד ותכלית: „בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א׳:א׳). כבר הפסוק הראשון מעורר תמיהה, שכן התורה אינה ספר היסטוריה של בריאת העולם אלא ספר של מצוות והוראה. מדוע אפוא נפתחת התורה בסיפור הבריאה? שאלה זו עומדת בבסיס הבנת כל התורה כולה, ומתשובותיהם של חז״ל ורבותינו הראשונים אנו למדים על תכלית הבריאה ועל התפקיד שהוטל על האדם בעולמו של הקב״ה.

„בראשית” — בשביל התורה ובשביל ישראל

רש״י בפתח פירושו לתורה מביא את דברי רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מן הפסוק „הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות י״ב:ב׳), שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. ומדוע פתח הכתוב בבראשית? כדי שאם יאמרו אומות העולם לישראל „ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים”, ישיבו להם: כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ובמדרש נדרש „בראשית” — בשביל ראשית, על שם התורה שנקראת „רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ” (משלי ח׳:כ״ב), ובשביל ישראל שנקראו „רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה” (ירמיהו ב׳:ג׳). למדנו מכאן יסוד עמוק: העולם כולו לא נברא כתכלית לעצמו, אלא כדי שיהיו בו התורה וישראל המקיימים אותה. הבריאה כולה אינה אלא במה שעליה תתגלה מלכות שמים.

„נעשה אדם בצלמנו” — ייחודו של האדם

בשיא מעשה בראשית נברא האדם, ובלשון מיוחדת: „וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א׳:כ״ו). רש״י עומד על לשון הרבים „נעשה”, ומבאר על פי המדרש שלמדנו ענוותנותו של הקב״ה: לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם. ואף שיש בלשון זו פתחון פה למינים, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת הענווה — שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן.

עצם בריאת האדם „בצלם אלקים” מלמדת על ערכו הנשגב. חז״ל דרשו כי כל אדם חייב לומר „בשבילי נברא העולם”, שכן האדם הוא תכלית הבריאה, ובו נמסר כוח הבחירה בין טוב לרע. ניתן לסכם את ייחודו בכמה נקודות:

• האדם לבדו נברא בצלם אלקים ובו נופחה נשמה עליונה.
• נמסרה בידו הבחירה החופשית, שבה תלוי כל שכר ועונש.
• עליו הוטל „לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב׳:ט״ו) — לשכלל את העולם ולא להשחיתו.

„ויכל אלקים ביום השביעי” — השבת כתכלית

לאחר ששת ימי המעשה מגיע הכתוב אל השיא: „וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה” (בראשית ב׳:ב׳). רש״י מביא את דברי חז״ל: מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת — באה מנוחה, ובזה נגמרה המלאכה. השבת אינה תוספת חיצונית לבריאה אלא חותם התכלית שלה, שכן כל העמל של ששת הימים כוון אל היום שבו מכיר האדם במלך שברא הכל ונח בו.

הרמב״ן מלמד שמעשה בראשית כולו רומז לקדושה עליונה, וכי בריאת העולם נועדה כדי שיכירו בני האדם את בוראם ויעבדוהו. השבת היא העדות הנצחית על כך, שהמעיד עליה כמעיד על חידוש העולם ועל מלכות הבורא.

מן הרעיון אל המעשה

מפרשת בראשית עולה קריאה מעשית לכל אדם מישראל: העולם אינו הפקר ואינו מקרה, אלא בריאה מכוונת שיש לה בעלים ותכלית. כשם שהקב״ה עסק בישובו של עולם ובנטיעה — כפי שדרשו חז״ל „הַלֹּא זֶה כְּרַכְמָס דַּעֲבִידְתָּא”, ללכת אחר מידותיו — כך על האדם לעסוק בבניין ובתיקון, להוסיף אור ולא חושך.

• לראות בכל פרט בטבע עדות למעשה בראשית ולהודות לבורא.
• לזכור כי כוח הבחירה שבידינו הוא מקור מעלתנו ואחריותנו.
• לשמור את השבת כעדות חיה על חידוש העולם ומלכות שמים.

וכך מתחילה התורה לא בסיפור רחוק אלא בהצהרה שהעולם כולו נברא בחכמה ולתכלית — למען יגלה בו האדם, ובראשם עם ישראל בכוח התורה, את כבוד קונו. „בראשית ברא” הוא הפתח, וכל התורה כולה היא הדרך שבה ממלא האדם את ייעודו בעולמו של הקב״ה.