עקב — והיה עקב

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" (דברים ז, יב). רש"י דורש: "עקב" — המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. דווקא הזהירות במצוות שנראות פעוטות בעיני אדם היא שמביאה את הברכה. הגדולה בעבודת ה' אינה רק במעשים הגדולים והבולטים, אלא בנאמנות בדברים הקטנים שאחרים מזלזלים בהם.

לא על הלחם לבדו

משה מזכיר את לקח המן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). המדבר היה בית ספר לאמונה: ללמד שהפרנסה אינה מובנת מאליה אלא מתנה יומיומית. המן יורד דבר יום ביומו, שלא יוכל אדם לאגור — כדי שילמד לבטוח בנותן הלחם.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח, י)

סכנת השובע

משה מזהיר מפני סכנה שאינה הרעב אלא דווקא השובע: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'" (דברים ח, יב-יד). קל לזכור את ה' בעת צרה; הקושי הגדול הוא לזכרו בעת רווחה. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" — זו טעות השובע, לשכוח מי נתן את הכוח.

מכאן מצוות ברכת המזון מן התורה: "ואכלת ושבעת וברכת". דווקא ברגע השובע, כשנוטה הלב לשכוח, מצטווה האדם להודות. ההכרה בטוב היא תרופת הענווה מפני גאוות הכוח.