סבלנות — מידת מי שמכיר בזמנו של הבורא

בעולם שכולו רץ, שבו כל דבר נמדד במהירות ובמיידיות, מידת הסבלנות נעשתה נדירה ויקרה במיוחד. אדם מתרגל לקבל הכול מיד — מידע, מענה, סיפוק — ומאבד את היכולת להמתין. אך החיים האמיתיים, ובמיוחד החיים הרוחניים, בנויים על תהליכים ארוכים. הסבלנות היא המידה שמאפשרת לאדם לעבור את התהליכים הללו בלי להישבר באמצע הדרך.

סבלנות כלפי המציאות

החלק הראשון של הסבלנות הוא היכולת לשאת קושי שאינו תלוי בנו. דברים אינם תמיד מסתדרים כפי שתכננו: מחלה מתמשכת, עיכוב בישועה, בעיה שאינה נפתרת. חוסר סבלנות מתבטא במרירות, בתלונה ובהאשמה — לעצמנו, לזולת ולעיתים אף כלפי שמיא. סבלנות, לעומת זאת, היא ההכרה שזמנם של הדברים אינו בידינו, ושיש תהליך הנפרש לפי חכמת הבורא ולא לפי לוח הזמנים שלנו.

מי שמתבונן יראה שהרבה מן הישועות הגדולות בחיים הגיעו דווקא לאחר תקופה ארוכה של המתנה. לעיתים העיכוב עצמו היה חלק מן הברכה — הוא נתן זמן להבשיל, ליישב דברים, להכין את הקרקע. הסבלן אינו רואה בהמתנה זמן מבוזבז אלא חלק מהדרך.

סבלנות כלפי הזולת

הזירה הקשה ביותר לסבלנות היא היחס לבני אדם. בני הבית, חברים לעבודה, שכנים — כל אדם הוא עולם בפני עצמו, על מעלותיו וחסרונותיו. חוסר סבלנות כלפי הזולת מתפרץ בכעס, בהערות חדות, בחוסר הקשבה. הוא הורס יחסים ופוגע באנשים היקרים לנו ביותר.

הסבלנות כלפי הזולת בנויה על ענווה: ההכרה שגם אני איני מושלם, שגם אני זקוק שיסבלו אותי, ושכל אדם נושא מעמסות שאיני מכיר. כאשר אדם זוכר זאת, קל לו יותר להבליג, לסלוח ולתת מקום. דווקא בתוך המשפחה, שבה החיכוך יומיומי, נמדדת הסבלנות במלוא עוצמתה — ושם גם פירותיה מתוקים במיוחד.

סבלנות כלפי עצמנו

יש סוג שלישי של סבלנות, שלעיתים נשכח: הסבלנות כלפי עצמנו. אדם השואף לגדול רוחנית רוצה להשתנות מיד, ומתאכזב כשהוא נכשל שוב באותה מידה. חוסר הסבלנות העצמית מוליד ייאוש: "לעולם לא אשתנה". אך כל גדילה אמיתית היא איטית. אדם בונה את עצמו בנפילות וקימות, ובמאמץ מתמשך שאינו רואה תוצאה מיד.

הסבלן כלפי עצמו אינו מוותר על השאיפה, אך הוא יודע למדוד התקדמות בקנה מידה של שנים ולא של ימים. הוא קם אחרי כל נפילה בלי לאבד את האמונה ביכולתו לגדול. זוהי סבלנות הבונה אדם, בניגוד לחוסר סבלנות המנפץ אותו.

הקשר בין סבלנות לאמונה

בשורש הדברים, הסבלנות יונקת מן האמונה. מי שמאמין שהעולם מתנהל בחכמה ובהשגחה, יודע שהזמן עצמו הוא בריאה של הבורא ושיש לכל דבר עיתו. אדם כזה אינו חש שהזמן בורח ממנו או פועל נגדו, אלא שהוא חלק מתהליך מכוון. חוסר סבלנות, לעומת זאת, נובע פעמים רבות מתחושה שהכול תלוי בי ושעליי לכפות את התוצאה במו ידיי.

כאשר אדם משחרר את האחיזה הזו ומכיר שזמנו של הבורא טוב מזמנו שלו, נולדת בו מנוחה. הוא ממשיך לפעול ולהשתדל, אך אינו נלחם בזמן. זוהי מתנה גדולה לנפש: לחיות בלי המתח המתמיד של מי שדורש מהמציאות להיכנע לרצונו.

לרכוש את המידה

סבלנות אינה תכונה מולדת שיש או אין, אלא מידה הנרכשת בעבודה. ראשיתה בעצירה קטנה לפני התגובה — אותו רגע של נשימה לפני שמתפרצים. המשכה בהתבוננות חוזרת ביתרון של ההמתנה ובנזק של הבהילות. אדם המתאמן בכך מגלה שעם הזמן הרווח בין הגירוי לתגובה הולך ומתרחב, ובתוך אותו רווח שוכנת החירות שלו.

מידת הסבלנות היא אחת המתנות היפות שאדם יכול להעניק לעצמו ולסובבים אותו. היא ממתנת את הבית, מעמיקה את הקשרים ומאפשרת לחיים להיפרש בקצב שבו נועדו להיפרש — בקצב של ברכה.