משפטים — קדושה שיורדת אל החיים

מיד לאחר ההתגלות הגדולה של מתן תורה, פותחת הפרשה ב"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כא, א) — דיני עבד, נזיקין, שומרים, הלוואות. רש"י מדייק: "ואלה" בוי"ו, מוסיף על הראשונים — מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. דיני הממונות אינם פחות קדושים מעשרת הדיברות; הם עצמם תורה מן השמים.

הקדושה שבשולחן השוק

יש המדמים שהדת שוכנת רק בבית הכנסת. התורה מלמדת אחרת: גדולתו של אדם נבחנת ביושרו במשא ומתן, ביחסו לפועל, בשמירה על פיקדון. "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי" — גם ההלוואה היא מצווה, וגם הריבית האסורה היא איסור תורה. הקדושה איננה בורחת מן השוק אלא מקדשת אותו.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (שמות כג, ז)

נעשה ונשמע

בסוף הפרשה מקבלים ישראל את התורה בלשון הנפלאה: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). חז"ל שיבחו הקדמת נעשה לנשמע. יש בכך אמון עמוק: לפעמים ההבנה באה אחר המעשה. מי שמתנה את קיום המצווה בהבנתה המלאה, לעולם לא יתחיל. ישראל בחרו ראשית לעשות, ומתוך העשייה זכו לשמוע ולהבין.

הכלי יקר מעיר שהמשפטים הקדומים למצוות אחרות מלמדים שיסוד היהדות הוא היחס לזולת. לא ייתכן עובד ה' שאינו ישר עם הבריות. הקדושה האמיתית מתחילה ביחסי אדם לחברו.