מצוות ביקור חולים — שורש המצווה וגדריה

מצוות ביקור חולים היא מן המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. חכמינו מנו אותה בכלל גמילות חסדים, וראו בה ביטוי עליון של נשיאה בעול עם הזולת בעת חולשתו. הרמב"ם כתב שביקור חולים הוא בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו אחרים כשהוא חולה — חייב הוא לעשותם לחברו. כך נעשתה המצווה לא רק עניין של חסד פרטי אלא חלק ממסכת היחסים שבין אדם לחברו שהתורה מצַווה עליהם.

שורש המצווה ומעלתה

חכמים דרשו שהקדוש ברוך הוא בעצמו ביקר חולים, כשנגלה אל אברהם אבינו ביום השלישי למילתו. מכאן למדו שהליכה בדרכי ה' כוללת את ביקור החולים — "מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים". מעלה זו מלמדת שאין המצווה דבר טפל, אלא חלק ממידת החסד שבה האדם מתדמה לבוראו. הביקור אינו רק נימוס חברתי אלא מעשה רוחני שמעמיד את המבקר במקום של נושא בעול.

שני יסודות שבמצווה

הפוסקים ביארו שבמצוות ביקור חולים שני יסודות עיקריים, ושניהם נצרכים:

• הדאגה לצרכי הגוף — לבדוק מה חסר לחולה, לסעוד אותו, לדאוג לרפואתו, למזונו ולכל מחסורו, ולהקל מעליו במה שאפשר.
• הדאגה לצרכי הנפש — לעודד את רוחו, לחזק את ליבו, ולהביא אותו לבקש רחמים על עצמו ולהתפלל עליו.

מי שמבקר ואינו משים ליבו לשני יסודות אלו, לא קיים את המצווה בשלמותה. עיקר גדול הוא שהביקור ייעשה מתוך תשומת לב אמיתית למצב החולה ולא כדי לצאת ידי חובה בלבד.

על מי מוטלת המצווה

מצווה זו מוטלת על כל אדם, בין קרוב ובין רחוק, ואף על תלמיד חכם המבקר אדם פשוט. אדרבה, חכמינו לימדו שכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר — כאילו אינו חס עליו. גם בני משפחה, שעליהם מוטל עיקר הטיפול, אינם נפטרים בכך מן הצורך שאחרים יבואו לבקר, שכן יש בביקור הזרים חיזוק מיוחד שאין בקרובים.

הביקור כקיום מעשי

ראוי שהמבקר יזהר שלא להכביד על החולה. לעיתים עצם נוכחותם של אנשים רבים מתישה את החולה יותר משהיא מועילה לו. לכן עיקר המצווה אינו בריבוי המבקרים אלא באיכות הביקור: בדאגה כנה, בדיבור מועיל, ובסיוע מעשי. החסד האמיתי נמדד במה שטוב לחולה, לא במה שנוח למבקר.

הביקור מבטא את האחדות שבעם ישראל — שאין אדם נשאר לבדו בעת חוליו, אלא הציבור כולו נושא עמו בכאבו. בכך הופכת המצווה את החולשה הפרטית לעניין שכל הקהילה שותפה בו.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.