"לא יעזבך ולא ירפך": לזכור שאינך לבד במאבק

הבדידות היא אולי הצד הקשה ביותר של כל משבר. הכאב עצמו הוא נשוא, אך התחושה שאיש אינו מבין, שאנו לבד מול הסערה, שאין מי שיחזיק את ידנו — זו התחושה ששוברת. דווקא כאן מציבה היהדות אמירה יסודית וחוזרת: לעולם אינך לבד. "לא יעזבך ולא ירפך" — הבטחה שמלווה את עם ישראל בכל הדורות, ובכל מצוקה.

הנוכחות שאינה נראית

אחד הקשיים באמונה בעת משבר הוא דווקא ההסתר. כשהכול קשה, נדמה שה' רחוק, שהוא הסתיר פניו, שנעזבנו. חז"ל לא התעלמו מן התחושה הזו — היא אמיתית וכואבת. אך הם לימדו הבחנה עמוקה: יש הבדל בין הסתר פנים לבין עזיבה. גם כאשר הפנים נסתרים, הנוכחות קיימת. כמו אב ההולך כמה צעדים מאחורי ילדו הלומד ללכת — נדמה לילד שהוא לבד, אך האב שם, מוכן לתפוס אותו ברגע שייפול.

המדרש מתאר את הקב"ה כמי שמלווה את עם ישראל בכל גלויותיו וצרותיו — "עמו אנכי בצרה". זהו רעיון מרעיש: לא רק שה' רואה את צרתנו מרחוק, אלא שכביכול הוא שותף לה, נמצא בתוכה איתנו. הסבל אינו מתרחש לבדנו ובניתוק; יש מי שנמצא איתנו בתוך הכאב עצמו, גם כשאיננו חשים בכך.

הכוח שבקהילה

הנוכחות האלוקית אינה רק מופשטת. היא מתגלה גם דרך בני אדם. היהדות בנתה חברה שבה האדם אינו אמור לשאת את מצוקתו לבדו. מצוות החסד, ביקור החולים, הכנסת אורחים, צדקה, ניחום אבלים — כל אלו הן דרכים שבהן הקהילה עוטפת את הסובל. כשאדם מתקשה, אין זו חולשה לבקש עזרה; להפך, מתן ההזדמנות לזולת לסייע הוא מתנה לשני הצדדים.

רבים נושאים את כאבם בשתיקה, מתוך בושה או מתוך תחושה שאל להם להכביד על אחרים. אך הבדידות שנכפית מתוך השתיקה הזו מחמירה את המשבר. דווקא הפנייה אל חבר נאמן, אל בן משפחה, אל רב או אל איש מקצוע ראוי, יכולה לשבור את מעגל הבדידות. היהדות מעודדת קשר, שיתוף ועזרה הדדית — "כל ישראל ערבים זה בזה". איננו אמורים להתמודד לבד, ואין בכך כל פגם.

לבנות את הזיכרון של הנוכחות

כיצד זוכרים שאיננו לבד דווקא ברגע שבו הבדידות צועקת? כאן עוזר הזיכרון. כל אדם עבר בחייו רגעים שבהם נדמה היה שאין מוצא, ובכל זאת המוצא הגיע. כל אחד יכול להיזכר בעיתות שבהן חש מלווה ונתמך, בדרכים גלויות ונסתרות. אסיפת הזיכרונות הללו — לפעמים אף כתיבתם — בונה בלב מאגר של ביטחון שאליו אפשר לשוב ברגע הקושי.

גם ההיסטוריה של עם ישראל כולה היא עדות מתמשכת לכך. עם שעבר גלויות, גזירות וצרות אינספור, ובכל זאת שרד, צמח ושב לחיים — אינו עם שננטש. הקיום היהודי לאורך אלפי שנים הוא בעצמו מעין הוכחה חיה להבטחה "לא יעזבך ולא ירפך". כל יהודי הוא חוליה בשרשרת הזו, ונושא בתוכו את אותה הבטחה.

בסופו של דבר, ההכרה שאיננו לבד אינה מבטלת את הקושי, אך היא משנה את אופיו. מאבק שנלחמים בו לבד הוא מייאש; מאבק שיודעים בו שיש מי שמלווה — אלוקים ובני אדם כאחד — הוא מאבק שאפשר לעמוד בו. כשהחושך כבד, ראוי לזכור: גם אם איני רואה את האור, אין זה אומר שנעזבתי. היד מושטת תמיד, גם כשאיני חש בה.