
ציווי ההליכה הראשון של אברהם — לאן באמת התבקש ללכת?
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הביטוי "לך לך" כפול ומוזר. די היה לומר "לך". מה מוסיפה התיבה השנייה?
רש"י מפרש: "לך לך — להנאתך ולטובתך". המסע הזה, אף שהוא קשה ועוקר אדם משורשיו, נועד לטובת ההולך בו. אך בעלי הדרש העמיקו עוד: "לך לך" — לֵךְ אל עצמך. אל השורש הפנימי שלך, אל הייעוד שלשמו נבראת.
שים לב לסדר הפרידה: "מארצך", "ממולדתך", "מבית אביך". לכאורה הסדר הפוך — אדם עוזב תחילה את ביתו, אחר כך את עירו, ולבסוף את ארצו. אך התורה מונה את הקושי הרגשי דווקא, לא הגאוגרפי. קל יחסית לעזוב ארץ; קשה מעט יותר לעזוב את מולדת הנעורים; וקשה מכל — לעזוב את בית אבא, את ההרגלים והאמונות שינקת מילדותך.
"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" — ולא פירש לו לאיזו ארץ, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה.
הקדוש ברוך הוא לא גילה לאברהם את היעד. למה? כי במסע האמונה, היעד נחשף רק תוך כדי הליכה. אברהם נדרש ללכת מבלי לדעת לאן — וזו הייתה גדולתו. הוא בטח בקול, גם כשהדרך הייתה אפופה ערפל.
כמה מאיתנו מחכים לראות את כל הדרך פרושה לפנינו בטרם נצעד את הצעד הראשון? אך אברהם לימדנו: האמונה אינה דורשת מפה מלאה, אלא רגל אחת מוכנה לזוז. "על כל פסיעה ופסיעה" — לא על ההגעה ניתן השכר, אלא על עצם ההליכה, על האומץ לעזוב את המוכר ולפסוע אל הנעלם.
וזו בקשת הפרשה מכל אחד מאיתנו: לצאת. לעזוב את "בית אביך" שבתוכנו — את הקיבעון, את הפחד, את ההרגל המשתק. ולפעמים, המסע הגדול ביותר אינו אל ארץ רחוקה, אלא אל הנקודה הטהורה ביותר שבתוך לבנו.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבועסיכום פרשת קרח עם מקורות: "כי כל העדה כלם קדשים", ניסיון הקטורת, "ותפתח הארץ את פיה", בני קרח שעשו תשובה, "ולא יהיה כקרח וכעדתו", המטה שפרח ועשרים וארבע מתנות כהונה.
מערכת להתענג · 07.10.26 · 9 ד׳
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק