כיבוד הרופא והפנייה לרפואה — רשות ומצווה לרפא

שאלה יסודית עומדת ברקע כל ענייני הרפואה: אם הכל בידי שמים, האם מותר לאדם לפנות לרופא ולהשתדל ברפואות? בעניין זה נאמרו דברים ברורים בדברי חכמים, ועיקרם שלא רק שמותר לרפא — אלא שיש בכך מצווה.

הרשות והמצווה לרפא

חכמים למדו מן הכתוב "ורפא ירפא" שניתנה רשות לרופא לרפא. יתר על כן, ביארו הפוסקים שאין זה רק היתר אלא חובה ומצווה, שכן הצלת נפשות היא מן הגדולות שבמצוות. הרופא היודע לרפא ונמנע מכך — נחשב כשופך דמים. נמצא שמלאכת הרפואה היא שליחות קדושה, והעוסק בה כראוי מקיים מצוות הצלת נפשות והשבת אבדה — השבת גופו של החולה לבריאותו.

הפנייה לרופא אינה חיסרון באמונה

יש שטעו לחשוב שהפונה לרופא ממעט בביטחונו בה'. אולם דעת רוב הפוסקים שאין הדבר כן. אדרבה, התורה חייבה את האדם בהשתדלות, ופנייה לרופא היא חלק מן ההשתדלות שהאדם מצווה עליה. הקדוש ברוך הוא ברא רפואות וברא רופאים, וכשם שאדם אוכל לחם לרעבונו ואינו סומך על הנס — כך פונה לרופא לרפואתו. הביטחון האמיתי הוא שעם כל ההשתדלות יודע האדם שהרפואה באה מאת ה', והרופא אינו אלא שליח.

חובת הפנייה לרופא מומחה

הפוסקים הדגישו שכאשר אדם חולה, עליו לפנות לרופא בקי ומומחה, ולא לסמוך על רפואות שאינן בדוקות. בכלל זה:

• לבקש את הטיפול הטוב ביותר המצוי, ולא להזניח את גופו.
• שלא לעסוק ברפואה אדם שאינו בקי בה, כדי שלא יזיק.
• לשמור על הגוף, שכן שמירת הבריאות היא חלק מעבודת ה'.

כבוד הרופא

ראוי לכבד את הרופא ולהוקירו על מלאכתו החשובה. חכמינו לימדו שיש לכבד את הרופא, מפני שבזכותו מתקיים החולה. עם זאת, על הרופא עצמו לזכור תמיד שהוא שליח, וכל הצלחתו מאת ה'. רופא ירא שמים מתפלל קודם מלאכתו שלא ייכשל ושיהיה שליח טוב לרפואה, ומודה לה' על הצלחתו.

שמירת הגוף כעבודת ה'

הרמב"ם האריך בחשיבות שמירת הבריאות, וקבע שהיות הגוף בריא ושלם הוא מדרכי עבודת ה', שכן אי אפשר לאדם לעבוד את בוראו כראוי כשהוא חולה. לכן הדאגה לבריאות — אכילה נכונה, מנוחה, וטיפול בעת הצורך — אינה עניין של גשמיות בלבד אלא חלק מן החובה הרוחנית לשמור על הכלי שבו עובדים את ה'.

נמצא שהיהדות מאחדת בין שני קצוות שלכאורה רחוקים: השתדלות מלאה ברפואה הטבעית מצד אחד, ואמונה שלמה שהכל מאת ה' מצד שני. שני אלו אינם סותרים אלא משלימים, וזוהי דרך הישר בעניינים אלו.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.