כוח התפילה: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו"

בין כל הכלים שנתן הבורא לאדם, אין נשגב מן התפילה. היא הרשות שנתן לנו הקב״ה לעמוד לפניו, לדבר אליו כבן אל אב, ולבקש על צרכינו הגשמיים והרוחניים כאחד. אין זו טובה שהאדם עושה לבוראו, אלא מתנה שהבורא מעניק לברואיו — לאפשר להם לגעת בו. דוד המלך, שכל ספר תהלים הוא מגילת תפילותיו, סיכם את סוד קרבתה של התפילה בפסוק אחד קצר ועמוק.

קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח).

קרוב — אך בתנאי

הפסוק פותח בהבטחה רחבה ומרווחת — ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״ — ומיד מוסיף עליה תנאי מכריע: ״לכל אשר יקראוהו באמת״. חז״ל דייקו מכאן שאין די בהוצאת מילים מן הפה; נדרשת קריאה ״באמת״, כלומר מתוך כוונת הלב ואמונה שלמה שה׳ שומע ויכול להיטיב. כתבו הראשונים כלל גדול: ״תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה״. הקִרבה אינה תלויה במרחק פיזי, אלא במידת האמת שאדם מכניס אל תוך תפילתו. ככל שהלב שלם יותר, כן קרוב ה׳ יותר.

מה פועלת התפילה

יש הסבורים בטעות שהכול נחתם וגזור מראש, ומה תועיל אפוא התפילה. אך חז״ל לימדונו אחרת: התפילה היא כוח היוצר מציאות חדשה.

• משנה מציאות — ״יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין״ (ראש השנה טז ע״ב). התפילה מסוגלת לבטל אף את מה שכבר נגזר.
• בונה את האדם — עצם העמידה לפני ה׳ מעצבת בלב ענווה, ביטחון והכרת הטוב. אדם המתפלל בכוונה יוצא מתפילתו אדם אחר.
• מחזקת את הקשר — ״עבודה שבלב זו תפילה״ (תענית ב ע״א). התפילה היא לב מערכת היחסים שבין האדם לבוראו, המקום שבו הקשר מתחדש שלוש פעמים ביום.

כוונה — נשמת התפילה

השולחן ערוך (אורח חיים סימן צח) מלמד שיכוון אדם בתפילתו את פירוש המילים, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר מלבו את כל המחשבות הטורדות עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. אין הכוונה שרק צדיקים גדולים מסוגלים להתפלל כראוי; אלא שכל אחד יעשה כמיטב יכולתו לרכז את דעתו, ולכל הפחות בברכה הראשונה של שמונה עשרה ובפסוק הראשון של קריאת שמע, שבהם הכוונה מעכבת יותר. ואף תפילה פשוטה מן הלב, במילים שלנו ובשפתנו, עולה למרום ואינה נדחית.

לקח מן האבות ומחנה

חנה, שהתפללה בדמע על בן, לימדה את חז״ל כמה מדיני התפילה: ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ (שמואל א א, יג). מכאן למדו הפוסקים שמתפללים בלחש, מתוך הלב, ומבטאים את המילים בשפתיים ולא רק במחשבה. תפילתה של חנה, שנבעה מכאב אמיתי ומאמונה זכה, נתקבלה — והיא עדות חיה לכוחה של תפילה כנה, שאינה תלויה בסגנון מהוקצע אלא בלב נשבר.

הלכה למעשה

• לקבוע מקום קבוע לתפילה, שנאמר על אברהם ״אל המקום אשר עמד שם״, ואמרו ״כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו״ (ברכות ו ע״ב).
• להתפלל בציבור בכל מקום שאפשר, שכן ״אין הקב״ה מואס בתפילתן של רבים״ (ברכות ח ע״א), ותפילת הרבים מתקבלת אף כשהיחיד אינו ראוי.
• לומר את המילים במתינות ובניחותא ולא במרוצה, ולהתאמץ בכוונה בברכה הראשונה במיוחד.
• להקדים לבקשות מעט שבח והודיה, כסדר שקבעו אנשי כנסת הגדולה — שלוש ברכות ראשונות של שבח, אמצעיות של בקשה ואחרונות של הודיה.
• לתת צדקה קודם התפילה, שנאמר ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״ (תהלים יז, טו).

גם כשהתשובה נסתרת

לעתים מתפלל אדם ואינו רואה שנענה, וליבו נופל. אך חז״ל לימדונו שאין תפילה חוזרת ריקם. פעמים שהתשובה מגיעה בדרך שאיננו מבינים, ופעמים שהיא נשמרת לעת מן העתים. עצם התפילה מעלה את האדם, מקרבתו לבוראו ומכינתו לקבל את הטוב. הבקשה עצמה היא הישג, אף בטרם באה התשובה.

סיכום

״קרוב ה׳ לכל קוראיו״ — לכל אדם, בכל מצב, בכל שפה ובכל שעה. אין דרישה לכישרון מיוחד ואין צורך במעמד; כל שנדרש הוא לקרוא ״באמת״ — בלב שלם ובאמונה תמימה שיש מי ששומע. וזוהי המתנה הגדולה שבמתנות: הבורא הגדול והנשגב מכל, קרוב ומצוי אל כל מי שקורא אליו מעומק הלב.