חופה וקידושין: יסודות הנישואין במסורת ישראל

הנישואין נחשבים לאחד הרגעים המרכזיים והקדושים שבמעגל החיים היהודי, ובהם נבנה בית נאמן בישראל. בניין הבית היהודי על יסודות התורה והקדושה הוא ערך עליון, וחכמינו ראו בנישואין הראויים שותפות שמעורבת בה השכינה. מעמד החופה והקידושין מורכב משלבים מוגדרים, שכל אחד מהם נושא משמעות הלכתית עמוקה.

שני שלבי הנישואין

בעבר נחלקו הנישואין לשני שלבים נפרדים: האירוסין (קידושין) והנישואין. בשלב הקידושין מתקדשת הכלה לחתן, ומאותה שעה היא אסורה על כל אדם אחר, אך עדיין אינם חיים יחד כבני זוג. בשלב הנישואין, הנעשה תחת החופה, נשלמת הברית והם נכנסים לחיים משותפים. כיום נהוג לאחד את שני השלבים במעמד אחד תחת החופה, כשהם מופרדים על ידי קריאת הכתובה. החתן מקדש את הכלה בטבעת או בכסף ובאמירת "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" בפני שני עדים כשרים.

הכתובה והברכות

הכתובה היא שטר שבו מתחייב החתן בחיובים כלפי אשתו, ובראשם הבטחת זכויותיה ופרנסתה. קריאתה בקול בין הקידושין לנישואין משמשת גם הפסקה בין שני השלבים. תחת החופה נאמרות שבע ברכות הנישואין, המכונות "שבע ברכות", שבהן מודים לבורא על בריאת האדם ועל שמחת החתן והכלה, ומתפללים לבניין ירושלים ולשמחת ציון. ברכות אלו חוזרות ונאמרות גם בסעודות שלאחר החתונה במשך שבעת ימי המשתה.

מנהגי החופה

מנהגים רבים נלווים למעמד החופה, אף שהם משתנים בין הקהילות. נהגו לערוך את החופה תחת כיפת השמים בקהילות רבות, כסימן לברכה. נהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חתונתם, ויש שראו ביום זה יום של מחילת עוונות. בשבירת הכוס בסיום המעמד נהגו לזכור את חורבן ירושלים גם בשעת השמחה הגדולה, כדברי הכתוב "אם אשכחך ירושלים". כן נהגו בקהילות שונות במנהגי כיסוי פני הכלה ובליווי החתן והכלה לחופה.

שמחת המצווה

שמחת החתן והכלה נחשבת למצווה גדולה, וחכמינו הפליגו במעלת המשמח חתן וכלה. שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה הם המשך לשמחה זו, ובהם נהוג לערוך סעודות ולומר את שבע הברכות. מעבר לשמחה החיצונית, מלמדת המסורת שעיקר בניין הבית היהודי הוא ביסודות של אהבה, כבוד הדדי, צניעות וקדושה, שעליהם נבנה דור ההמשך של עם ישראל. כך הופכים הנישואין למרכיב המרכזי בהמשכיות שרשרת הדורות.