חולה שיש בו סכנה וחילול שבת לרפואתו

מצוות פיקוח נפש דוחה את השבת ככל שאר המצוות, ועל כן חולה שיש בו סכנה מחללים עליו את השבת בלא היסוס. ואולם יש לדעת היטב את גדרי הדבר: מי נחשב חולה שיש בו סכנה, ומה ההיתר הנכון בפעולות הרפואה בשבת.

מי נחשב חולה שיש בו סכנה

חולה שיש בו סכנה הוא מי שהמחלה או הפגיעה עלולים לסכן את חייו, או אף לסכן אבר מאבריו, ולעיתים אף חשש סכנה רחוק נכלל בכך. בכלל זה: מי שאמדוהו בקיאים שצריך לחלל עליו, או שהחולה עצמו אומר שהוא צריך, או מחלות שבני אדם מכירים בהן כמסוכנות.

• חולי פנימי בכל הגוף — לרוב נחשב בכלל סכנה.
• פצע עמוק, חום גבוה מאוד, או דימום משמעותי — חשש סכנה.
• כל מצב שבו אומדן רפואי מעלה חשש לחיים.

ההיתר לחלל — בלא שיהוי

כתב השולחן ערוך באורח חיים (סימן שכח) שמחללים את השבת על חולה שיש בו סכנה, ומצווה לעשות כן, וזריזים בכך משובחים. ואין צריך ליטול רשות מבית דין, אלא כל הקודם לחלל הרי זה משובח. ואדרבה, השואל אם לחלל הרי זה מגֻנה, מפני שגרם עיכוב.

הוסיף המשנה ברורה שאף שהחולה אינו רוצה שיחללו עליו, כופים אותו, שאין דעתו של החולה משקל בדבר שכבר נקבע שיש בו סכנה.

עשייה בשינוי — מתי

נחלקו הראשונים אם כשמחללים על חולה שיש בו סכנה יש לעשות בשינוי כדי למעט באיסור, או שעושים כדרך החול. ההכרעה למעשה: כל דבר שאפשר לעשותו בשינוי או על ידי גוי בלא שום עיכוב והפסד לחולה — עדיף. אך אם השינוי גורם שהיות, איחור, או חשש להרעת מצב החולה — עושים כדרך החול בלא שום שינוי, שאין מדקדקים בפיקוח נפש.

כלל גדול הוא: לעולם לא יבוא הדקדוק בהיתרים על חשבון מהירות ההצלה. טוב שיחלל ישראל גדול מיד מאשר שיתעכב הטיפול בחיפוש גוי או דרך עקיפה.

על ידי גדולי ישראל

אמרו חכמים שאין מצווים לעשות דברים אלו דווקא על ידי גויים או קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל, להראות שחביבה הצלת נפש עד שדוחה את השבת. אך כל זה דווקא כשאין בכך עיכוב; ובמקום עיכוב, הזריז הרי זה משובח.

לאחר שעבר הסכנה

כל ההיתר הוא בעוד הסכנה קיימת או חשש סכנה. אך כשעבר חשש הסכנה, חוזרים לדיני חולה שאין בו סכנה, שבו אסורות מלאכות דאורייתא ומותרות מקצת מלאכות על ידי גוי או בשינוי, כפי הפרטים בהלכות אלו.

כלל זה — שהשבת נדחית מפני נפש מישראל — הוא מיסודות כבוד החיים שבתורה. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.