השבת אבדה — חובת המוצא והשבתה לבעלים

מצות עשה מן התורה להשיב אבדה לבעליה, שנאמר "השב תשיבם לאחיך". והנמנע מלהשיב עובר אף בלאו "לא תוכל להתעלם". עיקרי הדינים בשולחן ערוך (חושן משפט סימנים רנט–רעא).

סימן בחפץ

חפץ שיש בו סימן מובהק (כגון שם, צורה מיוחדת, או מספר) — חייב המוצא להכריז עליו ולהשיבו למי שייתן את הסימן. חפץ שאין בו סימן כלל ואי אפשר לזהותו — הבעלים מתייאש ממנו מיד, והרי הוא של המוצא.

מקום וייאוש

חפץ שנמצא במקום שרבים מצויים בו (כגון רחוב הומה) ואין בו סימן — מסתבר שבעליו התייאש. אך כל זמן שלא נודע שהבעלים התייאש, ויש בחפץ סימן — חייב להשיב. "ייאוש שלא מדעת" — שעדיין לא ידע הבעל שאבד לו — נחלקו בו, ולהלכה אין הייאוש חל עד שיודע הבעל באבדתו.

השמירה והטיפול

המוצא אבדה חייב לטפל בה ולשומרה כראוי עד שישיבנה. אם היא דבר הצריך טיפול (כגון בעל חיים שצריך להאכילו) — מטפל בו, ויש שמתירים למוכרו ולשמור את הדמים אם הטיפול מכביד. אבדה שאינה עומדת להישמר זמן רב — שמין אותה ומוכרים, והדמים לבעלים.

בזמננו

מציאת חפצים יקרים (טלפון, ארנק עם תעודות) — לרוב יש בהם סימן ואפשר לאתר את הבעלים, ולכן חייב להשתדל להחזיר. במקום שיש משטרה או מוקד אבדות אמין — מוסר להם, ובכך מקיים את ההשבה. אבדת גוי — מותרת, אך משיבים מפני דרכי שלום ובמקום חילול השם.

השבת אבדה היא יסוד היושר והאחווה. למעשה יש לשאול רב מורה הוראה.