הרחקה מסכנה — האיסור להעמיד עצמו במקום סכנה

יסוד גדול בהלכה הוא שאסור לאדם להעמיד את עצמו במקום סכנה, אף שאינו פוגע בזולת. הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש מונה דברים רבים שאסרו חכמים מפני שיש בהם חשש סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר "הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי" מכים אותו מכת מרדות.

אסור לסמוך על הנס

כלל ידוע הוא ש"אין סומכין על הנס". אדם אינו רשאי להיכנס למקום סכנה מתוך ביטחון שיינצל בדרך נס, אלא חייב להישמר בדרך הטבע. חכמים אמרו שהמסכן עצמו ומצפה לנס — מנכים לו מזכויותיו, ואין ראוי לנהוג כך.

• אין להיכנס למקום מסוכן בהסתמך על נס.
• יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות הטבעי.
• הביטחון בהשם אינו פוטר מן ההשתדלות לשמירה.

חומרת הסכנה למעלה מן האיסור

הפוסקים קבעו ש"חמירא סכנתא מאיסורא", ועל כן בכל מקום שיש חשש סכנה מחמירים יותר מבספק איסור. הטעם הוא שאיסור שעבר עליו אדם אפשר שיתקן בתשובה, אך נזק לגוף לעיתים אינו ניתן לתיקון, ופעמים שאדם מאבד את חייו.

דברים שהזהירו עליהם חכמים

בתלמוד ובפוסקים נמנו דברים רבים שיש להתרחק מהם מפני הסכנה. ביניהם שתיית מים מגולים שחששו בהם שמא הטיל בהם נחש ארס, אכילה ושתייה מסוכנים, מעבר תחת קיר נטוי העלול ליפול, והליכה במקום מסוכן בלילה. אף שחלק מן הדברים תלויים במציאות שהשתנתה, היסוד נשאר קיים — להתרחק מכל סכנה ידועה.

• הימנעות ממאכלים ומשקאות המזיקים לגוף.
• זהירות בקרבת מבנים רעועים.
• הרחקה מבעלי חיים מסוכנים.

הזהירות כחובה מתמדת

חובת ההרחקה מסכנה אינה מצטמצמת לרגעי חירום בלבד, אלא מלווה את האדם בכל יום. בעל קיצור שולחן ערוך הקדיש פרק לשמירת הגוף, ובו פירט דברים שיש להישמר מהם בחיי היום-יום. הזהירות הזו היא ביטוי לכבוד החיים שנתן הבורא לאדם.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.