הסליחות — שורשי המנהג ומשמעות העבודה

בשבועות שלפני ראש השנה ובימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, קמים יהודים בעוד לילה או מתאספים לפנות בוקר לאמירת סליחות. תפילות אלה, הרוויות בקשות מחילה וכיסופים, מכינות את הלב לקראת ימי הדין. המנהג מושרש עמוק במסורת ישראל, אף שצורתו וזמניו משתנים בין העדות.

מנהגי הזמן בין העדות

בני אשכנז נוהגים להתחיל באמירת הסליחות במוצאי השבת שלפני ראש השנה, ואם ראש השנה חל בתחילת השבוע, מקדימים לשבת שלפניה, כדי לאמרן לפחות ארבעה ימים. בני ספרד ועדות המזרח נוהגים לאמרן במשך כל חודש אלול, מן היום הראשון של החודש ועד יום הכיפורים. אף שיש הבדלים בנוסח ובזמן, התכלית אחת היא: לעורר את הלב לתשובה ולבקש את רחמי הבורא לפני בוא הדין.

הטעם להקדמת ימי הסליחות נעוץ בכך שראוי לאדם להכין את עצמו לעבודת היום הגדול. כשם שאין נכנסים אל מעמד חשוב בלא הכנה, כך אין ראוי להגיע אל ראש השנה ויום הכיפורים בלב אטום. ימי הסליחות הם ימי ההכנה, שבהם מרכך האדם את לבו ומכוון את מחשבתו אל התשובה.

שלוש עשרה מידות הרחמים

לב הסליחות הוא אמירת שלוש עשרה מידות הרחמים — אותם תארים שבהם תיארה התורה את הנהגת ה' ברחמים: ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. חז"ל לימדונו על מעלתן הגדולה של מידות אלה, ואמרו שברית כרותה היא שאינן חוזרות ריקם. כאשר ישראל מזכירים את מידות הרחמים ומבקשים שהקב"ה ינהג עמם לפי מידות אלה, מתעוררים רחמי שמים.

אך חשוב להבין שאמירת המידות אינה נוסחת קסם. כוונת חכמים הייתה שהאדם ילמד מן המידות הללו ויידמה להן במעשיו. כפי שהקב"ה רחום וחנון, כך על האדם להיות רחום וחנון; כפי שהוא ארך אפים, כך על האדם להתאזר בסבלנות. הזכרת המידות מתוך כוונה להידמות לבורא היא העיקר, ומתוכה נמשכים הרחמים.

בין הפה ללב

סכנה האורבת לאומר סליחות היא אמירה מתוך הרגל וזריזות יתרה, בלא כוונת הלב. כאשר אדם רץ על המילים בלא להבין את משמעותן, מאבדת התפילה את כוחה. מוטב לומר מעט בכוונה מאשר הרבה בלא לב. בעלי המוסר העדיפו תמיד את האיכות על הכמות, והדגישו שעיקר הסליחות הוא העוררות הפנימית ולא מספר המילים שנאמרו.

הקימה המוקדמת לסליחות נושאת אף היא משמעות. האדם המוותר על שנתו וקם בעוד לילה כדי לבקש את פני בוראו, מבטא בכך את חשיבות העניין בעיניו ואת נכונותו להשקיע מאמץ. עצם המאמץ הגופני הוא חלק מן העבודה, שכן הוא מעיד על רצינות הכוונה.

מבקשה אל שינוי

תכליתן של הסליחות אינה רק בקשת מחילה על העבר, אלא הכנת הלב לעתיד. מתוך אמירת הבקשות והווידויים, מתעורר האדם להתבונן במעשיו ולקבל על עצמו לתקנם. הסליחות הן אפוא גשר — הן מובילות את האדם מן השגרה של ימות החול אל מעמד הדין של הימים הנוראים, ומכינות אותו לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה, מתוך תקווה לחיים ולשלום ולשנה טובה.