האדם והבריאה: אחריות הסביבה במבט יהודי

לעבדה ולשמרה

בפתח התורה מתואר כיצד הציב הבורא את האדם בגן עדן כדי לעבדו ולשמרו. שתי המילים הללו טומנות בחובן את מלוא המתח שבין פיתוח לשימור. מצד אחד מצֻווה האדם לעבד את העולם, לפתחו ולהפיק ממנו תועלת. מצד שני הוא מצווה לשמרו, שלא להשחיתו ולא לבזבזו. שני הצדדים יחד מגדירים את אחריות האדם כלפי הבריאה.

היהדות אינה מקדשת את הטבע כשלעצמו ואינה רואה בו אליל. הטבע הוא בריאת השם, והאדם מופקד עליו כנאמן. תפיסה זו מעמידה את האדם לא כבעלים מוחלט אלא כמי שצריך לתת דין וחשבון על אופן ניהול הפיקדון שהופקד בידיו.

איסור בל תשחית

אחד המקורות המרכזיים לאחריות הסביבתית הוא איסור בל תשחית. התורה אוסרת על השחתת עצי פרי בעת מצור, ומכאן הרחיבו חכמים את האיסור לכל השחתה מיותרת של דברים בעלי ערך. אסור לאדם לקרוע בגד בחמתו, לשבור כלים לחינם או לבזבז מזון ומשאבים שלא לצורך.

ביסוד האיסור עומדת תפיסה עמוקה: העולם אינו רכושו הפרטי של האדם שיעשה בו כרצונו, אלא בריאה שיש לכבדה. ההרגל שלא להשחית מחנך את האדם להכרת הערך של כל דבר, ולמתינות מול הדחף לבזבז.

צער בעלי חיים

היהדות מגלה רגישות מיוחדת כלפי בעלי החיים. ההלכה אוסרת לצער בעל חיים שלא לצורך, ומחייבת אף לסייע לבהמה הרובצת תחת משאה. מצוות כגון מתן מנוחה לבהמה בשבת ושילוח הקן מבטאות התחשבות ביצורים החיים. האדם אמנם הותר לו להשתמש בבעלי חיים לצרכיו, אך לא להתאכזר אליהם.

רגישות זו אינה רק כלפי החיה אלא מעצבת את אופיו של האדם עצמו. מי שמתרגל לרחם על בעל חיים, מחדד בתוכו את מידת הרחמים בכלל.

יישוב העולם וכבוד הבריאה

לצד השמירה, מדגישה היהדות גם את ערך יישוב העולם. הבורא לא ברא את העולם להיות תוהו אלא לשבת, כלומר ליישוב ולפיתוח. בניית בתים, נטיעת עצים, פיתוח חקלאות ותעשייה לתועלת האדם הם חלק ממילוי הייעוד. האיזון הנכון אינו ביטול הפיתוח אלא פיתוח אחראי שאינו פוגע בעתיד.

צריכה מתוך מודעות

תפיסה זו רלוונטית מתמיד בעידן של צריכה מוגברת. ההרגל שלא לבזבז מים, חשמל, מזון ומשאבים אינו רק שיקול כלכלי או סביבתי, אלא ערך מוסרי ורוחני. אדם המודע לערך הדברים נהנה מהם בברכה ובהכרת הטוב, ולא מתוך זלזול. ברכות הנהנין שתיקנו חכמים מחנכות אף הן להכרה בכך שהעולם ומלואו שייכים לבורא.

סיכום

המבט היהודי על הסביבה מאזן בין שלטון האדם לאחריותו. האדם מופקד על העולם כנאמן, מצווה לפתחו אך גם לשמרו, ליהנות ממנו אך לא להשחיתו, להשתמש בו אך לא להתאכזר. כאשר אדם מתבונן בעולם כבבריאה שהופקדה בידיו, הוא חי בה בענווה, בהכרת הטוב ובאחריות כלפי הדורות הבאים.