ברכות הריח: על מה מברכים כשנהנים מריח טוב

לימדונו חכמים שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים (ברכות לה.). הנאה זו כוללת לא רק אכילה ושתייה אלא גם את חוש הריח. אמרו חז״ל: ״איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח״ (ברכות מג:). לפיכך תיקנו ברכות מיוחדות על הנאת הריח הטוב. נסקור את סדר הברכות, את ההבחנות ביניהן ואת הכללים המעשיים.

ארבע ברכות הריח

נוסח הברכה משתנה לפי מקור הריח (עיקר הדינים בשולחן ערוך אורח חיים סימן רטז):

• בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים — על ריח הבא מעץ, כלומר מצמח שגזעו קשה ומתקיים משנה לשנה ומוציא עלים מן העץ עצמו, כגון הדס וקינמון.
• בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים — על ריח הבא מצמח רך שאין לו גזע קשה ואינו מתקיים משנה לשנה, כגון צמחי בושם עשבוניים ונענע.
• בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים — ברכה כללית על ריח שאין לו גדר ברור של עץ או עשב, וכן על מוגמר (בשמים הנתונים על גחלים), והיא גם ברכת הספק.
• הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּירוֹת — על ריחו של פרי הראוי לאכילה שנוטלים אותו כדי להריח בו, כגון אתרוג, תפוח או לימון.

ההבחנה בין עץ לעשב

הכלל המרכזי: כל שהעיקר שממנו בא הריח הוא עץ קשה המתקיים — מברכים ״עצי בשמים״; וכל שהוא רך וכלה — ״עשבי בשמים״. במקרים רבים נחלקו הפוסקים בסיווגו של צמח מסוים, ולכן הורו שבמקום ספק יברך ״בורא מיני בשמים״, ברכה כללית הפוטרת בדיעבד את כל סוגי הריח (משנה ברורה סימן רטז). על ריח שמן האפרסמון היה נוסח מיוחד בעבר, אך למעשה נוהגים בארבע הברכות שנמנו.

כללים חשובים בברכות הריח

• כוונה להריח — מברכים רק כשנוטלים את הדבר במטרה ליהנות מריחו. ריח שנכנס באקראי, בלא כוונה, אין מברכים עליו.
• אין ברכה אחרונה — על הריח מברכים ברכה ראשונה בלבד, ואין ברכה אחרונה, לפי שההנאה חולפת מיד ואינה מתקיימת בגוף.
• ריח שאין לו עיקר — ריח שאין לו גוף ממשי, כגון בושם שנספג בבגד או שהתפזר באוויר, אין מברכים עליו, לפי שאין ״עיקר״ שהריח יוצא ממנו.
• מוגמר — על בשמים הנתונים על הגחלים מברכים משתעלה תמרתם, ומברכים ״מיני בשמים״.
• ספק בסוג — כאמור, במקרה של ספק מברכים ״בורא מיני בשמים״.
• פירות — על פרי מברכים ״הנותן ריח טוב בפירות״ רק אם דרך בני אדם להריחו לשם הנאה; על פרי שאין דרך להריחו, אין מברכים.

בשמים במוצאי שבת

מנהג ישראל להריח בבשמים בהבדלה של מוצאי שבת. טעם הדבר: בשבת ניתנה לאדם ״נשמה יתרה״, ובצאת השבת היא מסתלקת והנפש דואבת על אבדנה — ומריחים בבשמים כדי להשיב את הנפש ולהפיג את הצער (ברכות נג:; שו״ע רצז). על בשמי ההבדלה מברכים לרוב המנהגים ״בורא מיני בשמים״.

איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו — הוי אומר זה הריח (ברכות מג:)

עומק ההנאה הרוחנית

ברכות הריח נוגעות בהנאה עדינה ורוחנית במיוחד. בשונה מן האכילה, המזינה את הגוף, הריח מזין את הנשמה בלבד. משום כך יש בו קרבה יתרה אל הרוחני, ולא בכדי נבחר דווקא הוא להשיב את הנפש במוצאי שבת. הברכה על הריח מלמדת שאף העונג הזך והחומק, שאינו משאיר בגוף דבר, ראוי להודיה — כי גם הוא מתנת הבורא.

הלקח המעשי

בכל פעם שאנו נהנים מריח פרח, מתבל ריחני או מבושם, נתונה בידינו הזדמנות לרומם רגע חולף של הנאה לכדי הודיה. ראוי ללמוד את ארבע הברכות ולהתרגל לברך עליהן כראוי, שכן הן אף מסייעות להשלים את מניין מאה הברכות שבכל יום, ומחדדות את התודעה שאף הנאה קטנה כריח מגיעה מבורא העולם. ובמקום ספק — נברך ״בורא מיני בשמים״, ונצא ידי חובה בהידור.