ביקור חולים ונחמת אבלים — הליכות של חסד בעת צרה

חסד עם הסובלים

בין מעשי החסד שבהם עוסק האדם, מיוחדים ביקור חולים וניחום אבלים. שניהם נעשים ברגעי שבר וכאב, ולכן יש בהם ביטוי עליון של נשיאה בעול עם הזולת. חכמים מנו את ביקור החולים בין הדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, ולימדו שגם הקדוש ברוך הוא, כביכול, מבקר חולים — ונמצא שהמבקר חולה הולך בדרכי ה'.

עיקרי ביקור חולים

ביקור חולים אינו רק נוכחות פיזית. עיקרו בכמה דברים: לבדוק את צרכי החולה ולסייע במה שחסר לו, לעודד את רוחו ולחזק את ליבו, ולהתפלל על רפואתו. חכמים לימדו שכל המבקר את החולה ואינו מתפלל עליו — לא קיים את עיקר המצווה, שכן התפילה היא חלק מהותי מן הביקור.

בעת הביקור יש להיזהר שלא להכביד על החולה. יש לקצר אם הוא חלש או זקוק למנוחה, לדבר בנחת, ולא להלאותו בדברים מיותרים. הביקור צריך להיות לתועלת החולה ולא לסיפוק המבקר.

חיזוק ולא ייאוש

חשוב לדבר עם החולה דברי חיזוק ותקווה, ולא להפיל את רוחו. אין להגזים בתיאור חומרת מצבו או להלך עליו אימים. אדרבה, ראוי לעורר בו תקווה ולחזק את ביטחונו, שכן מצב הרוח משפיע על הגוף. עם זאת, יש לנהוג ברגישות ובאמת, ולא בדברי שקר מופרזים.

ניחום אבלים

ניחום אבלים הוא חסד עם החיים ועם המתים כאחד. המצווה היא להשתתף בצערו של האבל, לנחמו ולהקל מעט מכאבו. חכמים לימדו דרך מעשית בקיום המצווה: המנחמים אינם פותחים בדיבור עד שהאבל פותח תחילה. כך ניתן לאבל מרחב לבטא את רגשותיו, ואין כופים עליו שיחה שאינו חפץ בה.

תפקיד המנחם אינו לתת הסברים או עצות, אלא בעיקר להיות נוכח, להקשיב ולהשתתף בצער. עצם הנוכחות והאכפתיות מנחמות יותר מכל מילה. הברכה המקובלת לאבלים מבטאת את ההשתתפות בצער הכלל ואת התקווה לנחמה.

זהירות ברגישות

בשני התחומים נדרשת רגישות יתרה. כל חולה וכל אבל שונה — יש המעדיפים חברה ויש המעדיפים שקט, יש שרוצים לדבר ויש ששתיקתם יקרה להם. המקיים את המצווה כראוי קשוב לזולת ומכוון את התנהגותו לפי צורכו, ולא לפי נוחותו שלו.

חסד שאין לו שיעור

גמילות חסדים נמנית בין הדברים שאין להם שיעור קצוב. ביקור חולים וניחום אבלים הם מן הביטויים הנעלים שלה, משום שהם נעשים מתוך אהבת אדם אמיתית, בזמן שבו הזולת זקוק ביותר. בעתות אלו ניכרת ערבותם ההדדית של בני האדם זה לזה.

למעשה, לכל שאלה יש להתייעץ עם רב מוסמך.