צעד אחד וקדימה

מלך המדינה נהג לבקר בבתי האזרחים ולרחרח אחרי מצב הרוח בשטח. פעם התקבל מכתב רשמי בביתם של בני זוג עניים בהודעה כי המלך בא לבקרם בעוד חודש ימים. הם הביטו סביבם בבהלה: הבקתה מטה ליפול, הקירות היו טחובים, והשולחן והכיסאות חרקו. איך יכניסו את המלך לעליבות כזו?

הם שקלו לברוח מהמדינה, אחר כך חשבו למשכן את כל מה שיש להם כדי לקנות בית חדש, אבל בעל הבית התעשת: "תראי, אמר לאשתו, המלך העניק לנו התראה של חודש ימים. הוא אינו מצפה שנספיק לקחת משכנתא ונבנה בית חדש, כי לשם כך עלינו להשיג תלושי משכורת גבוהים כמה חודשים מראש. הוא גם אינו מצפה שנחולל שיפוצים משמעותיים בבקתה, כי לשם כך נדרש יותר מחודש.

הבה נקנה שולחן וכיסאות חדשים לכבוד המלך. זה שינוי בר פועל בתקופת הזמן הקצרה הזו...".

המשל מייצר תיאום ציפיות בעיצומם של ימי הרחמים: כל לב יהודי מתעורר בתשובה בימים אלו. הנשמה כמהה לחולל שינוי, להיחלץ מסבך ההרגלים הרעים ולהעמיד את רצון ה' במרכז החיים. אבל מעבר לפינה מחכה הייאוש, משום ההיכרות עם עצמנו. אנו נופלים שדודים מול דאגות הפרנסה ולא נשאר הרבה מההתעוררות של אלול.

למה להתחיל אם אתקע בעוד יום? זו טעות חמורה שהפילה חללים רבים. היא ההישג הגדול ביותר של היצר הרע. עלינו לבחון את עצמנו במשקפיים הנכונים. המשימה איננה להגיע לשמים, אלא לזוז מהמקום. לטפס כמה קומות מעבר לקרקע ולרוץ אל מעבר להרגלים שלנו.

הקב"ה הוא א-ל רחום וחנון, שאוהב כל יהודי כמו הורים שאוהבים את בנם יחידם. ה' אינו עריץ מתעלל חלילה, שלועג לנתיניו ומציב דרישות לא הגיוניות. הדרישה היא להפתיע, לחדש ולהתקדם מהמקום בו נמצאים. וזה הישג מרשים לא פחות מאשר הניצחון המוחלט. יש יופי מיוחד בניצוץ של אור שנדלק בתוך החושך.

מספיק לחשוב כמה מאמץ נדרש כדי לשנות הרגל ואז לפרוץ בריקוד מהערך העצום שלו. אדם התרגל לפתוח את העיניים ולחטוף את הטלפון, אבל בימי אלול הוא מרחיק את המכשיר, קם ונוטל את הידיים בטהרה, צועד לבית הכנסת ומשקיע כוונה מרוכזת במילות התפילה. הוא התרגל לצנוח על המיטה בסוף היום עם הטלפון בידיו, אבל בימי אלול הוא מעדיף רבע שעה של לימוד תורה ונכנס למיטה עם ראש נקי. וכי יש מהפך משמעותי יותר? האם זה פחות מרגש מאשר הצדקות הטבעית של הצדיק?!