תוכחה מגולה ואהבה מסותרת

בפרשה נאמרו תשעים ושמנה קללות לאיש העובר על מצוות התורה, ולאחר ששמעו עם ישראל את הדברים הקשים הללו, נפלו פניהם, ואמרו מי יעמוד בזה, ומשה רבינו ניחם אותם.

בזוהר הקדוש מובא שאליהו הנביא גילה לרשב"י, כי בכל הצ"ח קללות טמון בהן ברכות וטובות לעם ישראל, וכה מספר הזוהר:

כידוע, רשב"י ורבי אלעזר בנו הסתתרו במערה מפני מלכות רומי, ושם פעמיים בכל יום היה נגלה אליהם אליהו הנביא זכור לטוב.

יום אחד שאלו החכמים בבית המדרש, הרי מ"ט הקללות שנאמרו בסוף חומש ויקרא בפרשת בחקותי הם כנגד בית ראשון, ואילו הקללות שבחומש דברים בפרשת כי תבוא הם כנגד בית שני והגלות האחרון, ומדוע בקללות שבפרשת כי תבוא אין לאחריהם הבטחות על הגאולה העתידה?

בבוקר, ראה רבי יוסי בן רבי יהודה כמה סוגים של עופות פורחות באויר, ואחריהם היתה יונה אחת, קרא לה רבי יהודה: יונה יונה, את נאמנת כבר מזמן המבול, בואי ועשי שליחות אל רבי שמעון בר יוחאי למקום שהוא נמצא שם. עמדה היונה לפניו, כתב רבי יוסי בפתק את השאלה האמורה, היונה לקחה את הפתק בפיה, ופרחה אל רשב"י, והניחה את הפתק בכנף בגדו.

כשראה רשב"י את השאלה, בא לפניו אליהו הנביא, ואמר לו: "כל ההבטחות וכל הנחמות של ישראל - כתובות בקללות אלו!". משל למלך, שאוהב את בנו, ואף שהמלך מקלל ומכה את בנו על מעשיו המקולקלים, אהבת מעיו עליו, וגם כאשר הוא מראה את כעסו, באותו הזמן הוא מרחם על בנו. כך הקב"ה, אף שאמר צ"ח קללות, רק בגלוי זה נראה קללות, אבל הם טובות גדולות, לפי שהקללות נאמרו באהבה, כאב המרחם על בנו, שמחזיק רצועה בידו, ועושה שאגה גדולה, ומרים את קולו, אבל עושה מכות קלות וברחמים.

אליהו הנביא מביא כמה דוגמאות מפסוקים שלכאורה הם קללה, ומבאר אותם לטובה ולברכה. כתוב "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת, יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ", לא כתוב בפסוק 'יעלה' ה' עליך, אלא "יעלם", והוא מלשון העלמה, שיכבוש את כל החולאים שלא יבואו לעם ישראל.

לעת ערב כתב רשב"י פתק, והניחו בפיה של היונה, וחזרה היונה לרבי יוסי. הוא לקח את הפתק ונכנס לבית המדרש, והראה לחכמים את דברי אליהו הנביא ורשב"י. אמר רבי יהודה: "אשרי נפשו של בר יוחאי, שהקב"ה עושה לו נסים, והוא עתיד להיות הראש לצדיקים  בגן עדן, ויקבל פני השכינה, ויראה את הקב"ה, וישתעשע עם הצדיקים".