סימני נחמה ביום תשעה באב

יום תשעה באב נקבע לאבל ולבכי על זיכרון שני בתי המקדש שנחרבו ביום זה. ובגמרא (תענית) מובא, שהאויבים בבית ראשון נכנסו למקום ההיכל כבר בשבעה באב, ושהו בו גם בשמיני ובתשיעי, ורק בסוף היום התשיעי סמוך לערב הציתו את האור בבית מקדשנו, ובכל היום העשירי היה המקדש בוער באש, ונמצא רובו של היכל נשרף ביום העשירי, אך ט' באב נקבע ליום צער מאחר שבו החלה הפורענות לפנות ערב.

אמנם, דוקא באותה העת שהתחילה הפורענות, באותו הזמן נוהגים לומר במנחה לאחר חזרת הש"ץ כמה פסוקים של נחמה "נחמו נחמו עמי וכו'", וגם מחצות היום קמים מן הקרקע ויושבים על גבי ספסלים. וכמו כן (כף החיים), מזמן חצות, מחזירים בבית הכנסת את הפרוכת של היכל הקודש למקומה.

מתי נולד המשיח? ומדוע דוקא בזמן זה?

במדרש רבה מסופר על אדם אחד שהיה חורש, ולפתע געה שורו, וערבי שעבר שם הבין מצעקת השור שנחרב בית המקדש. שוב, געה השור, ואותו ערבי הוסיף ואמר שצעקה זו מורה כי באותה העת נולד המשיח, ושמו מנחם בן יחזקאל. ומבאר רבינו האר"י בשער הכוונות, כי מסיבה זו, שבזמן המנחה של יום תשעה באב נולד המשיח הנקרא 'מנחם', לכך אנחנו מתחילים בו סימני נחמה.

שני הכרובים היו מונחים בבית קודש הקודשים על גבי ארון הקודש, ובזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום - היו פניהם זה מול זה, כאות חיבה שהקב"ה אוהב את בני ישראל, ובזמנים אחרים - היו עומדים זה לצד זה, כאשר פניהם לכיוון מזרחה (בבא בתרא). ולפלא הוא, שבעת חורבן הבית, כאשר נכנסו האויבים לבית קודש הקודשים, ראו את הכרובים כשפניהם זה מול זה (יומא)? ומבארים המפרשים כי בעת פרידה, מתעוררת האהבה הפנימית, ומפני כך ברגע השיא של החורבן שנכנסו האויבים לפני ולפנים, באותה העת מתגלית אהבתו האין סופית של הקב"ה לבניו. ודוקא כעת בזמן שהציתו את האש, כבר מתגלית אהבת ה' יתברך אל עמנו, ונולד בו משיח צדקנו כאות לגאולה העתידה.

ומפני כך כתבו המקובלים (פרי עץ חיים) שיש לברך ברכת הלבנה מיד במוצאי תשעה באב, וכפי שנהג כן מהרח"ו, והטעם, כי הירח הוא רמז לשכינה ולעם ישראל, ומברכים על הלבנה לאמר, אף שנחרב הבית וגלינו, אנו עתידים להתחדש כמו הלבנה. וגם כי בזמן זה מתעורר מלך המשיח. ומה טוב להדר כמנהג ישיבת המקובלים בית אל שלאחר ערבית נוטלים את הידיים, ואוכלים דבר מה, ומברכים ברכת הלבנה בכוונה.