פרשת שמות — סיכום הפרשה: השעבוד, לידת משה, הסנה ושליחות הגאולה

פרשת שמות (שמות פרק א׳ פסוק א׳ – פרק ו׳ פסוק א׳) פותחת את ספר שמות — "ספר הגאולה" כלשון הרמב״ן בהקדמתו. משפחה של שבעים נפש הופכת לעם, נכנסת לשעבוד קשה, ומתוך החושך נולד הגואל.

"ויקם מלך חדש"

הפרשה מונה שוב את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ומספרת שמת יוסף וכל אחיו, ובני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד". אז "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". רש״י מביא מחלוקת: חד אמר — חדש ממש, וחד אמר — שנתחדשו גזרותיו, ועשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף.

"הבה נתחכמה לו" — המצרים שמו על ישראל שרי מסים, ובנו ערי מסכנות לפרעה: את פיתום ואת רעמסס. אך "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

המיילדות

פרעה ציווה את המיילדות העבריות, שפרה ופועה, להמית כל זכר. רש״י מביא שהן יוכבד ומרים. "ותיראן המיילדות את האלוקים" — לא עשו כדבריו, אלא החיו את הילדים. "ויעש להם בתים" — ורש״י מבאר: בתי כהונה ולוויה ומלכות. אז גזר פרעה על כל עמו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

לידת משה

איש מבית לוי לקח את בת לוי, והיא ילדה בן. "ותרא אותו כי טוב הוא" — רש״י: כשנולד נתמלא הבית כולו אורה. שלושה חודשים הצפינה אותו, ואחר כך שמה אותו בתיבת גומא בסוף על שפת היאור, ואחותו עמדה מרחוק לדעת מה ייעשה לו. בת פרעה ירדה לרחוץ, ראתה את הילד והוא בוכה, "ותחמול עליו". אחותו הציעה להביא מינקת מן העבריות — והביאה את אם הילד. כשגדל, קראה בת פרעה את שמו משה: "כי מן המים משיתיהו".

"ויצא אל אחיו"

משה גדל, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" — רש״י מביא: ראה שאין עתיד לצאת ממנו גר — והכה את המצרי. למחרת ראה שני עברים ניצים, ורש״י מביא שהיו דתן ואבירם. אחד מהם אמר: "הלהרגני אתה אומר", ומשה הבין: "אכן נודע הדבר". משה ברח מפני פרעה לארץ מדין.

במדין

על הבאר הושיע משה את שבע בנות כהן מדין מפני הרועים, והשקה את צאנן. הוא ישב עם יתרו, נשא את ציפורה בתו, ונולד לו בן שקרא לו גרשום — "כי אמר גר הייתי בארץ נכרייה".

באותם ימים מת מלך מצרים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו", ותעל שוועתם אל האלוקים, "ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".

הסנה הבוער

משה רעה את צאן יתרו, ובא אל הר האלוקים חורבה. שם נראה אליו מלאך ה׳ בלבת אש מתוך הסנה — "והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל". רש״י מבאר שנגלה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר, משום "עמו אנוכי בצרה". הקב״ה אמר: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ושלח את משה להוציא את ישראל ממצרים.

משה שאל: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה", ושאל מה יאמר לבני ישראל כשישאלו מה שמו. ה׳ השיב: "אהיה אשר אהיה". רש״י: אהיה עמם בצרה זו — אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות.

האותות ואהרן

ה׳ נתן למשה אותות: המטה שנהפך לנחש, היד המצורעת שחזרה כבשרו, והמים שיהפכו לדם. משה טען: "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", וה׳ השיב: "מי שם פה לאדם", וקבע שאהרן אחיו יהיה לו לפה. "וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו".

אל פרעה

משה ואהרן אספו את זקני ישראל, "ויאמן העם". אך כשבאו אל פרעה, השיב: "מי ה׳ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה׳, וגם את ישראל לא אשלח". פרעה הכביד את העבודה — "תבן לא יינתן לכם", ומכסת הלבנים לא תגרע. השוטרים מבני ישראל הוכו, ומשה פנה אל ה׳: "למה הרעותה לעם הזה". והפרשה מסתיימת בהבטחה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

מסר לשבוע

דווקא כשהשעבוד מתגבר, מתחילה הגאולה. הסנה שבוער ואינו אוכל הוא סמל לעם ישראל בכל הדורות: עובר צרות — ואינו כלה, כי "עמו אנוכי בצרה".

הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.