
פרשת פקודי בקיצור: "אלה פקודי המשכן" ודין וחשבון על הזהב, הכסף והנחושת, עשיית בגדי הכהונה "כאשר ציווה ה׳ את משה", ברכת משה לעושי המלאכה, הקמת המשכן בראש חודש ניסן, וענן ה׳ שמילא את המשכן — עם דברי רש״י והרמב״ן.
פרשת פקודי (שמות פרק ל״ח פסוק כ״א – פרק מ׳ פסוק ל״ח) חותמת את ספר שמות. היא מתחילה בדין וחשבון מדויק על כל מה שנתרם, ממשיכה בהשלמת בגדי הכהונה, ומסתיימת ברגע שאליו כוון כל הספר: המשכן עומד, וכבוד ה׳ ממלא אותו. בסיום הקריאה אומרים בבית הכנסת: "חזק חזק ונתחזק".
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות". רש״י מבאר את הכפילות "המשכן — משכן": רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. ו"משכן העדות" — עדות לישראל שוויתר להם הקב״ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.
משה מסר חשבון מלא על כל החומרים, ביד איתמר בן אהרן הכהן:
חז״ל במדרש למדו מכאן שגם מי שנאמן בכל ביתו — כמו משה רבנו — נותן דין וחשבון על כספי ציבור. השקיפות היא חלק מן הקדושה.
הפרשה מתארת את עשיית בגדי הכהונה — האפוד, החושן ואבניו, המעיל ופעמוניו, הכתונות, המצנפת והציץ "קודש לה׳". שוב ושוב חוזר הפזמון: "כאשר ציווה ה׳ את משה". כל פרט נעשה בדיוק לפי הציווי — לא פחות ולא יותר.
כשהסתיימה המלאכה, הביאו את הכול אל משה. "וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציווה ה׳ — כן עשו, ויברך אותם משה". רש״י מביא את נוסח הברכה: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם — "ויהי נועם ה׳ אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".
"ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד" — בראש חודש ניסן של השנה השנית ליציאת מצרים. רש״י מביא שלא היו יכולים להקים את המשכן מפני כובד הקרשים, ואיש לא יכול היה להקימו. אמר משה לפני הקב״ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, ונראה כמקימו — והוא קם מאליו.
משה הקים את המשכן, נתן את האדנים, שם את הקרשים, פרש את האוהל, נתן את העדות אל הארון, ערך את לחם הפנים על השולחן, העלה את הנרות במנורה, הקטיר קטורת והעלה עולה ומנחה — "כאשר ציווה ה׳ את משה".
"ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה׳ מלא את המשכן". "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן". מעתה הענן מוביל את המסעות: כשהענן עולה מעל המשכן — נוסעים, וכשאינו עולה — חונים. "כי ענן ה׳ על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".
הרמב״ן בהקדמתו לספר שמות מבאר שהגלות לא הסתיימה ביציאה ממצרים, אלא כששבו ישראל למעלת אבותיהם — כשהשכינה שבה לשרות ביניהם. לכן ספר הגאולה מסתיים דווקא כאן: לא בקריעת ים סוף ולא במתן תורה, אלא ברגע שה׳ שוכן בתוך המחנה.
ספר שמות מתחיל בעבדות ובחושך, ומסתיים באור שמלא את המשכן. בדרך — היו גם נפילות קשות. אך המסר ברור: כשעושים "כאשר ציווה ה׳", בלב שלם, באמת ובשקיפות — השכינה שורה. חזק חזק ונתחזק!
"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה׳ את משה". רש״י מדייק: לא נאמר "אשר ציווה משה", אלא "אשר ציווה ה׳ את משה" — אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. משה ציווה לעשות תחילה את הכלים ואחר כך את המשכן, ובצלאל אמר: מנהג העולם לבנות תחילה בית, ואחר כך להכניס לתוכו כלים. אמר לו משה: כך שמעתי מפי הקב״ה — "בצל אל" היית! (ראה גם ברכות נ״ה ע״א).
במדרש מסופר שכאשר עשה משה את החשבון, שכח לרגע מה נעשה באלף ושבע מאות וחמישה ושבעים השקלים, והיה דואג שמא יחשדו בו. האיר ה׳ את עיניו, וראה שעשה מהם ווים לעמודים — ואז נאמר "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים". גם משה רבנו, הנאמן בכל ביתו, הקפיד שלא יישאר ספק אחד בכספי ציבור.
ספר שמות מסתיים במילים "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". השכינה לא הייתה סוד של מעטים — כל העם ראה אותה, בכל מסע ומסע. וכך גם התורה כולה: נגישה לכל אחד, בכל מקום שבו הוא נמצא.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק