
פרשת בהעלותך בקיצור: הדלקת המנורה ו"שלך גדולה משלהם", טהרת הלויים, פסח שני — "למה נגרע", הענן והמסעות, החצוצרות, "ויהי בנסוע הארון", המתאוננים והמן, שבעים הזקנים, אלדד ומידד, ומרים — עם דברי רש״י וחז״ל.
פרשת בהעלותך (במדבר פרקים ח׳–י״ב) היא פרשה של מעבר: ממחנה מסודר סביב המשכן — אל תחילת המסע במדבר, ואל הקשיים הראשונים בדרך. יש בה אור (המנורה), הזדמנות שנייה (פסח שני), ואחר כך — תלונות, תאווה, ולשון הרע.
"דבר אל אהרן ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". רש״י שואל: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? ומשיב: לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו — שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב״ה: חייך, שלך גדולה משלהם — שאתה מדליק ומטיב את הנרות. הקרבנות פסקו עם חורבן המקדש, אבל אור המנורה ממשיך — גם בנרות חנוכה.
"ויעש כן אהרן" — רש״י: להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה. גם אחרי שנים, עשה את הדבר באותה התלהבות כמו בפעם הראשונה.
הלויים נטהרו בהזאת מי חטאת ובתגלחת, ונוּפו לפני ה׳ — "והיו ללויים". הם עובדים מבן עשרים וחמש, ומבן חמישים שבים מעבודת המשא, וממשיכים לסייע ולשמור משמרת.
בשנה השנייה במדבר עשו בני ישראל את הפסח. אך היו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו להקריב. הם באו אל משה ואמרו: "למה נגרע" — למה ייגרע מאיתנו מלהקריב את קרבן ה׳ במועדו? משה אמר: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה׳ לכם". וה׳ נתן להם מצווה חדשה: פסח שני, בארבעה עשר באייר. מי שהיה טמא או בדרך רחוקה — מקבל הזדמנות נוספת. ומכאן המסר: אין דבר אבוד, תמיד אפשר לתקן.
"על פי ה׳ יחנו, ועל פי ה׳ ייסעו". כשהענן עלה מעל המשכן — נסעו; וכשנשאר, אפילו ימים רבים — חנו. בני ישראל למדו ללכת אחרי ה׳ בלי לדעת מראש לכמה זמן. ה׳ ציווה גם לעשות שתי חצוצרות כסף — לקריאת העדה ולמסעות, ובשעת מלחמה ובימי שמחה.
ועוד נאמר על החצוצרות: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם — והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם". הרמב״ם (הלכות תעניות פרק א׳) למד מכאן מצוות עשה לזעוק ולהתפלל על כל צרה שתבוא על הציבור. ומי שאומר "מקרה הוא" ואינו זועק — זו דרך אכזריות, כי הצרה באה לעורר לתשובה.
"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה׳ ויפוצו אויביך", "ובנוחה יאמר: שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל". שני הפסוקים מוקפים בספר התורה בשתי אותיות נו״ן הפוכות. בגמרא (שבת קט״ו ע״ב – קט״ז ע״א) נאמר שפרשה זו היא ספר חשוב בפני עצמו. את הפסוקים האלה אנו אומרים בבית הכנסת בהוצאת ספר התורה ובהכנסתו.
"ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה׳". אחר כך — "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה": "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". רש״י מבאר: חינם מן המצוות. במצרים לא היה עליהם עול מצוות — וזה מה שהתגעגעו אליו. ועל המן אמרו "אין כל, בלתי אל המן עינינו" — אף שטעמו כטעם לשד השמן.
משה אמר: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה". וה׳ ציווה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". שניים — אלדד ומידד — נשארו במחנה והתנבאו שם. יהושע ביקש: "אדוני משה, כלאם", ומשה השיב: "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה׳ נביאים". המנהיג האמיתי שמח כשאחרים גדלים.
מרים ואהרן דיברו במשה, ומרים נצטרעה. התורה מעידה: "והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה". משה, שעליו דיברו, התפלל עליה תפילה קצרה: "אל נא רפא נא לה" — חמש מילים בלבד (ראה ברכות ל״ד ע״א). העם לא נסע עד שנאספה מרים אחרי שבעה ימים — ובגמרא (סוטה ט׳ ע״ב) מובא שזה היה שכרה על שהמתינה למשה כשהיה תינוק על שפת היאור.
אהרן מלמד שלכל אחד יש אור משלו, שאיש לא יכול להחליף. "למה נגרע" מלמד שאם רוצים באמת — נפתחת דלת חדשה. ומשה מלמד שהדרך לענות על פגיעה היא תפילה על מי שפגע.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק