אנו עומדים בפתחם של הימים הגדולים והנוראים, שבו כל אחד ואחת מאיתנו יכול למחוק את עברו, לנקות את כתמי השנים, ולעמוד לפני ה' יתברך בטהרה מוחלטת כתינוק שנולד. אך כדי שנוכל להבין באמת ובעומק את ערכו העצום, האדיר והבלתי נתפס של כל רגע ורגע ביום הקדוש הזה, עלינו להאזין היטב לסיפורו המרטיט,של המגיד מקלם זצ"ל 

הסיפור המופלא הזה החל בכרוז דרמטי, נורא הוד ויוצא דופן שיצא בבית דין של מעלה: נשמותיהם של יוצאי עיירה פלונית אחת, ששכנו לבטח במשך שנים רבות בעולם האמת, נמצאו זכאיות וראויות לשכר מיוחד במינו – ניתנה להן הרשות המופלאה והעצומה לקום לתחייה גשמית זמנית, לשעה אחת בלבד בעולם הזה, ולאחר מכן ישובו אל עפרן ואל מנוחתן עד לתחיית המתים השלמה.

בשעה עשר בבוקר בדיוק רב, נחרדו אוזניהם של תושבי העיירה החיים משאון אדיר, חסר תקדים ומהדהד למרחוק שהקיף את כל האזור. מתוך בהלה גדולה וסקרנות דרוכה, הם מיהרו לרוץ אל קצה העיירה וגילו שם מחזה עוצר נשימה, מצמרר ומשתק שהחסיר פעימה מליבם: בית הקברות המקומי, ששכב בדומיה במשך שנים, נצבע כולו בלבן בוהק. המתים קמו מקבריהם העתיקים כשהם עטופים בתכריכיהם הלבנים והפשוטים.

"סבא! אבא! יקירינו!" זעקו החיים בהתרגשות עצומה, בדמעות של שמחה והפתעה, כשהם אצים ומהרים לתת "שלום עליכם" חם ולחבק את מי שחשבו שאבדו לנצח. אך להפתעתם המוחלטת, המצמררת והמטלטלת, המתים כלל לא הסתכלו לעברם. הם התעלמו מהם לחלוטין, כאילו אינם קיימים כלל במרחב. שתיקה מעיקה, חודרת סכין ומצמררת השתררה באוויר הקר, עד שפתאום, בבת אחת, פתחו הנפטרים בריצת טירוף, בסחרור אדיר ובכוחות שאינם משלנו, אל עבר לב העיירה ובית המדרש.

אחד התושבים ההמומים, שלא יכול היה לשאת את הפלא והתימהון שאחז בו, הצליח להשיג בריצה את אחד מקרוביו הנפטרים, ושאל בבהלה עצומה ובקול רועד: "מה פשר הריצה המטורפת הזו?! מדוע אינכם עוצרים לרגע לדבר איתנו?!".

השיב לו הנפטר תוך כדי מנוסה מטורפת, כשהוא מתנשף בכבדות עצומה: "טרם הגיעה עת תחיית המתים השלמה! בשמיים חננו אותנו בשעה אחת קצובה בלבד בעולם הזה, לשם עשייה ותיקון. והנה, נותרו לנו פחות ממחצית הדקות ממש, ואנו רצים בכל כוחנו לחטוף כל מה שאפשר! וכי יש בידינו אפילו רגע אחד מיותר להפסיד על דברי הבאי?!".

המחזה שהתגלה מיד לאחר מכן בתוך בית המדרש הגדול היה נורא הוד בצורה בלתי רגילה. מאות אנשים עטויי תכריכים לבנים גדשו כל פינה פנויה בדוחק עצום שלא יתואר. ארונות הספרים עזרת הנשים והגברים התרוקנו לחלוטין ברגע אחד; לא נותר אפילו ספר קודש בודד שלא היה בשימוש דחוף וקדחתני. זה נטל חומש פתוח, זה גמרא ומשניות, וזה ספר תהילים קרוע. איש לא חיפש מקום נוח, ספסל מרופד או רגע של מנוחה – רק ספר קודש אחד אחוז היטב ביד, לרוץ איתו, ללמוד בו, לחטוף, לחטוף ולחטוף מכל הבא ליד!

המתים ניצלו כל רגע ורגע כאילו עולם ומלואו תלוי בכך. ככל ששעון העצר הלך ואזל, ונותרו רק עשר דקות אחרונות ומורטות עצבים, גבר קול הלימוד והתפילה בעוצמה אדירה, רועשת ובלתי נתפסת שלא מעלמא הדין, עוצמה שזעזעה את אמות הסיפים של בית המדרש כולו. בשניות האחרונות והדרמטיות ביותר נשמעו בכיות שבר קורעות לב של חיבוק אחרון עם הזמן המשתמט ובורח בין האצבעות, ועם תום השעה המדויקת שבו כולם חזרה אל מנוחותיהם, כשהם מדושני עונג, מאושרים ועמוסי אוצרות נצח אדירים שאספו בעמל עצום בכל חלקיק שנייה יקר מפז.

בסיומו של סיפור נורא זה, הרעים המגיד מקלם בקולו המטלטל, החודר לכל לב, מול הקהל הנפעם והרוטט שעמד מולו בבית המדרש: "ומדוע שלא נחיה כך אנחנו?! וכי בכך שאנו זוכים לחיות בעולם הזה יותר שעות רבות, יגרע חלקנו?! האם נגזר עלינו שזמנו של האדם ילך כולו לריק, רק משום שיש לנו בשפע רב מן השעה היקרה הזו, כפול עשרות ומאות פעמים, בכל יום ויום פשוט כמשמעו?!".
שבת שלום