כשחוסר טאקט הופך לחומר נפץ

המעשה הבא ממחיש לנו כמה כוח יש למילים שלנו!

מעשה בבחורה צדיקה, מיוחדת, בעלת מידות המתקרבת לגיל שלושים. כבר מעל עשר שנים שהיא מצפה בכיסופים לזיווגה, נושאת בעוז ובאמונה ניסיון לא פשוט שגזר עליה בורא עולם. והנה, לפני כשנה, בת דודתה הצעירה, בת התשע-עשרה, התארסה בשעה טובה. בתוך המולת השמחה, ניגשה אל הבחורה אחותה של הכלה – ילדה כבת עשר – ובחוסר רגישות משווע אמרה לה: "את רואה? אחותי עקפה אותך, היא מתחתנת לפנייך ואת עדיין לא נשואה".

 הבחורה נפגעה עד עמקי נשמתה, ליבה נחמץ. אך בגדלות נפש אמרה בליבה: "היא סך הכל ילדה קטנה, היא אינה מודעת למשמעות דבריה, אין צורך להתייחס". היא מחלה והמשיכה הלאה. אך המדרון החלקלק של היעדר הטאקט לא נעצר שם. במעמד האירוסין החגיגי, שוב ניגשה אותה ילדה, ושוב "דקרה" בפגיון מילולי: "את רואה? אחותי עוד מעט מתחתנת ואת עדיין לא נשואה". הדבר הזה ידוע וכואב לבחורה גם בלי שיזכירו לה אותו, אך להטיח זאת בפנים? זו פגיעה אנושה.

הקש ששבר את גב הגמל בסיפורנו התרחש בליל החתונה. אותה ילדה ניגשה שוב אל הבחורה ובחוסר רגישות שאין לתאר אמרה: "את רואה? אחותי עכשיו מתחתנת ותשים מטפחת, ואת תישארי עם הקוקו שלך".
כאן כבר פקעה סבלנותה של הבחורה. היא לא יכלה לשאת עוד את החרפה, נמלטה מהאולם ופרצה בבכי תמרורים שנמשך עד סוף האירוע. יש מי שיאמר: "נו, באמת, היא סך הכל ילדה בת עשר, למה להתייחס אליה?". אבל האמת היא שלמילים אין גיל! מילה רעה היא חומר נפץ, ולא משנה מי מפעיל את המטען – הנזק והחורבן ישארו אותם נזקים.

שתי ההמשפחות מתגוררות בשכנות קרובה. כעבור זמן מה, הבחינה אם הבחורה באותה ילדה כשהיא חוזרת לביתה בעיניים אדומות מבכי. התברר כי בימים האחרונים נפתח נגדה חרם כיתתי אכזרי. הבנות בכיתתה סירבו לדבר עמה והחרימו אותה לחלוטין. האם המודאגת פנתה למנהלת ולמחנכת, אך דבר לא הועיל. הנידוי החברתי היה כה קשה, עד שלאחר חודש של סבל נאלצה הילדה לעזוב את המוסד ולעבור לבית ספר מרוחק, תוך התמודדות עם נסיעות מתישות וטלטלה נפשית.

כשמתבוננים במחזה הקשה הזה, אי אפשר שלא לראות את יד ההשגחה: מידה כנגד מידה. הילדה הזו גרמה לבחורה המבוגרת לבכות ביום חתונת אחותה, ובורא עולם, המנהיג את עולמו בצדק מוחלט, גלגל את הדברים כך שהיא תבכה חודש שלם ותיאלץ לשנות את מקום לימודיה.

כאן המקום לעצור ולחשוב על אותם אנשים המתהדרים במידת ה"אמת" שלהם, ואומרים בגאווה: "אני, מה שיש לי בלב – יש לי בפה! אני לא צבוע". לאותם אנשים צריך לומר בריש גלי: לכו לטפל בעצמכם, וכמה שיותר מהר! ה"אמת" הגסה הזו עלולה להרוג אנשים בדרך. הבעיה הגדולה במילים הורגות היא שלא תמיד הפוגע מודע להרס שחולל. הנפגע לעיתים שותק, אינו מגיב, פניו נותרות חתומות, אך בתוך תוכו הוא מדמם. פגיעה כזו יוצרת פציעה עמוקה בנפש, צלקת שהאדם סוחב עמו עשרות בשנים. שמעתי על אדם מבוגר שעבר את גיל חמישים, שסיפר לחברו על עלבון מילולי שספג לפני ארבעים שנה. בעודו מספר, הציפו הדמעות את עיניו, כאילו הפגיעה התרחשה זה עתה.

נורא להתבונן בזה! הקדוש ברוך הוא שומע את אנחתם של עלובים, ודמעתם של עשוקים אינה חוזרת ריקם. "אלוקים יבקש את הנרדף" – אפילו אם הרודף הוא ילד קטן שלא חשב, המציאות הרוחנית בעולם היא שיש דין ויש דיין, וכל צער שנגרם ליהודי נמדד במשקל מדויק בשמיים.

כמה רחמים, כמה חסד וכמה ישועות היו יורדים לעולם אילו היינו מחזקים את האמונה שכל אדם נמצא בדיוק במקום שנקצב לו, ואילו רק השכלנו לדעת שיש דברים שלא אומרים – בפרט לאנשים שנושאים עמם צער עמוק ומצפים לישועה. יהי רצון שנזכה כולנו לנצור לשוננו מרע, לשמח לבבות שבורים, ונזכה לראות בקרוב בישועתם של כל המצפים לזיווגם מתוך שמחה ונחת רוח, אמן.