הפחד העצום מכך שרֹאשׁ הַשָּׁנָה חָל בְּשַׁבָּת

כידוע, כאשר ראש השנה חל בשבת, עוקרים חז"ל את מצוות תקיעת שופר. מבואר בגמרא  "גזירה שמא יטול אדם את השופר בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

בזוהר הקדוש מבואר, שכאשר השטן מגיע ביום הדין לקטרג על עם ישראל, יש בשמיים קפידה נוראה. המגן היחיד של עם ישראל באותם רגעים קריטיים הוא תקיעת השופר – ברגע שעולה קול השופר מלמטה, השטן מתבלבל ובורח, מדת הדין מתמתקת, והקב"ה קם מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים. חז"ל אף אמרו: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה – מריעין לה בסופה".

אם כך -  איך החליטו חז"ל לבטל מכל עם ישראל, את המגן החזק ביותר של יום הדין, וכל זאת אך ורק בגלל חשש רחוק שמא 'יהודי אחד' בשגגה ושלא בכוונה! יטלטל את השופר ברשות הרבים?! וכי בשביל זה מוותרים מראש על ההגנה העצומה של השופר לכלל ישראל?

ה"ערוך לנר" ('מנחת עני') חקר ומצא תופעה מרתקת בדברי הימים של עם ישראל: בשנים שבהן חל ראש השנה בשבת התרחשו שתי קצוות שונות לחלוטין. היו שנים שבהן עברו על עם ישראל גזירות וטרגדיות קשות מאוד (ודיינו אם ניזכר בחלחלה בשנת תשפ"ד, שבה חל ראש השנה בשבת, ובה פקדה אותנו הטרגדיה הנוראה בשמחת תורה). מאידך, היו שנים שבהן חל ראש השנה בשבת והתרחשו בהן חסדים גלויים וישועות מעל ומעבר לדרך הטבע!

מבאר באמצעות משל נוקב:

משל לשר שנאשם בבגידה במלכות, ועמד למשפט חמור. מרוב שהאישום היה חמור, אף עורך דין לא הסכים לייצג אותו באולם הדיונים, פן ייתפס כמי שיוצא נגד המלך. היחידה שהסכימה לייצג אותו הייתה אשתו. היא אמרה לו: "אמנם אינני משפטנית, אבל אבוא לפני המלך, אבכה, אעורר רחמים ואגיד שאני צריכה אותך בבית, ואולי המלך ירחם".

בא יום המשפט האישה נכנסת לאולם – אך אבוי: היא נכנסת כשהיא מוכה, חבולה (ולא קשה לנחש מי שנהג להכות אותה בבית באופן תמידי... בעלה הנאשם!). האישה נעמדת מול השופטים ומתחילה לשאת נאום חוצב להבות: "אדוני המלך! בעלי הוא אדם נפלא, רחמן, עדין נפש ואוהב!" השופטים מסתכלים על הפצעים הטריים שעל פניה, ומבינים מיד שכל הנאום הוא שקר מוחלט. דבריה לא עשו שום רושם, ובעלה נשפט לחובה.

אולם, מה היה קורה אילו הייתה נכנסת לאולם אישה שמחה, מטופחת ומאושרת? כשהיא הייתה מעידה על טוב ליבו של בעלה, דבריה היו מתקבלים וקורעים את גזר הדין! מראה פניה לבדו היה הראיה החזקה ביותר לטובתו!

בשנה שבה חל ראש השנה בשבת – אין לנו את סנגוריה של תקיעת השופר. מי שמגיעה לבית דין של מעלה כדי להמליץ עלינו טוב היא השבת קודש עצמה!

השבת היא "בת הזוג" של עם ישראל. כשאנו עומדים ביום הדין ללא שופר, הקדוש ברוך הוא מסתכל על השבת ושואל אותה: "איך עם ישראל מתייחס אלייך?"

אם חלילה השבת מגיעה "מוכה וחבולה" – מבוזה בחילולי שבת, בדיבורי חול, בזלזול בהלכותיה ובחוסר הידור – אזי גם אם נפליג בבקשות ותפילות, הסנגורית שלנו עומדת פצועה מול המלך, אז באמת המצב לא פשוט.

אבל אם השבת מגיעה רוויה נחת – כשהיא שמורה כהלכתה ומכובדת בלמידת הלכותיה ובשמירתה בשמחה – אין מליץ יושר עליון וגדול ממנה בכל העולמות!

עתה מובנת עומק חכמתם של חז"ל: כאשר חכמינו גזרו לבטל את תקיעת השופר בשבת רק בשביל החשש שמא יהודי אחד יטלטל שופר ברשות הרבים – הם רוממו את כבודה של השבת לשיא שאין למעלה ממנו!

כאשר אנו נזהרים בכבודה של השבת, לומדים את הלכותיה ושומרים עליה בדקדוק ובהידור, השבת עצמה נעמדת בראש השנה לפני כיסא הכבוד ואומרת: "רבונו של עולם! תראה כמה בניך אוהבים אותי, כמה הם נזהרים בכבודי!"

ואז יש לנו את הסנגוריא הכבירה של השבת, שממליצה עלינו טוב, ופועלת עבורנו שנה טובה, מתוקה ומבורכת!