המחנכת של השנה

הפטרת היום הראשון של ראש השנה, מספרת את סיפורה המרגש של חנה. עשר שנים הייתה נשואה לאלקנה ולא זכתה לילדים. כאבה התעצם מול המזל הגובר של פנינה, שמילאה את הבית בקולות הצחוק של עשר ילדיה.

לאחר תשע עשרה שנות עקרות מייסרות, חנה לקחה אחריות על גורלה. היא נעמדה במשכן שילה ונדרה: "אם ראה תראה בעני אמתך ... ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו". אם אזכה לנס פתיחת הרחם, אקדיש את הילד למשרת במשכן ה' ולנזיר עולם, שלא תעלה על ראשו סכין ספרים. תפילתה נענתה והיא זכתה ללדת את שמואל הנביא.

אבל איך חנה מקבלת נזירות עבור בן שלא נולד? כיצד יכולה לקבוע מה יעשה בנה כשיגדל? ואם יעדיף למכור עגבניות בשוק ולא להיות משרת רוחני בבית ה'? ואם יחפות לספר את ראשו קצוץ כדרך הנערים ולא לגדלו פרא כל ימיו?!

הרבי מליובאוויטש מעניק הסבר משמעותי: חנה לא קיבלה נזירות עבור שמואל. כשהוא גדל והפך להיות אדון לגורלו - הוא בחר בעצמו לפעול כמשרת ה'. אבל חנה התחייבה לדחוף אותו לשם. היא הייתה בטוחה בכוח התפילה והחינוך שלה, שיובילו אותו לבחור במסלול החיים אותו קידשה. כי ילד דומה לאימא שלו וכשאימא רוצה בכל ליבה ילד שיהיה משרת בבית ה' – הוא אינו בורח רחוק.

כשחנה הניקה את שמואל, היא שרה באוזניו על משכן שילה. כשהייתה מובילה את העגלה לחצר, הייתה מספרת בעיניים נוצצות על עלי והכוהנים משרתי המשכן, ובכל ערב היו סופרים את הימים, עד שיזכו לעלות ביחד לבית ה'.

חנה לא הסתפקה בהצבת דרישות כלפי הילד, אלא תבעה מעצמה מסירות לגידולו. ההפטרה מספרת: "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבח לה' ... וחנה לא עלתה, כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". חנה וויתרה על הזכות לעלות עם בעלה למשכן שילה ונשארה לבדה עם הילד בביתם, כדי למלא את צרכיו בצורה המסורה ביותר.

זה השילוב הנכון בדרך לנחת אמת מילדינו: לשאת תפילה להצלחת החינוך, להעמיד את הילד באהבה במרכז החיים, ולהציב דרישה חינוכית אחת בהירה וממוקדת, תוך הקרבה וויתור על כל מה שמסביב. נזכה לשנת משפחה טובה בה נעמיד את צאצאינו במרכז חיינו, בה נהווה דוגמה חיובית עבורם לחיים של תורה, עבודה וגמילות חסדים.