הקללות שמביאות ברכה

בשבת שלפני ראש השנה אנו קוראים את פרשת כי תבוא, ובה מופיעות הברכות הגדולות שמבטיחה התורה למי שהולך בדרך ה', אך גם הקללות הקשות המגיעות כאשר האדם מתרחק חלילה מבוראו. חז"ל לימדו אותנו שאין זה במקרה שפרשת הקללות נקראת דווקא לפני יום הדין, כדי שיתקיים בנו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."

אך לכאורה עולה שאלה גדולה: אם אנו רוצים להתחיל שנה חדשה עם ברכה, מדוע להזכיר דווקא את הקללות? האם לא היה עדיף לקרוא רק את פרשת הברכות, כדי לפתוח את השנה בדברים טובים?

יש אנשים שחוששים מקריאת הקללות, ויש אפילו שנמנעים מלעלות לתורה בפרשה זו, מתוך מחשבה שעצם הזכרת הדברים עלולה חלילה להביא אותם. אבל התורה מלמדת אותנו מבט עמוק יותר.

הקללות שבתורה אינן קללות במובן שאנשים רגילים לחשוב. מדובר באזהרה אוהבת של אב לבניו. הקדוש ברוך הוא מגלה לנו עד כמה הקשר בינינו לבין הוא עמוק, ועד כמה התרחקות ממנו גורמת נזק לאדם.

זהו קשר של ברית. הקדוש ברוך הוא בחר בנו, ואנחנו קיבלנו על עצמנו ללכת בדרכיו. פרשת הקללות באה להזכיר לנו כמה יקרה הזכות הזאת, וכמה גדולה האחריות המוטלת עלינו.

כאשר יהודי שומע את הקללות מתוך הבנה נכונה, הוא אינו מפחד מהפסוקים, אלא מתעורר מהם. הוא שואל את עצמו: האם אני חי כפי שהקב"ה רוצה ממני? האם אני מנצל את המתנה הגדולה שניתנה לי להיות בן לעם ישראל?

זוהי הסיבה שקוראים את הפרשה לפני ראש השנה. לא כדי להפחיד, אלא כדי לפתוח את הלב.  וזה התיקון הגדול ביותר הוא כאשר האדם מכיר בטעותו ומשנה את דרכו.

כך הופכות הקללות עצמן לכלי של ברכה. כאשר אדם מתקרב לבורא עולם, מתקן את מעשיו ומחזק את הקשר איתו, הוא זוכה להסיר מעליו את הריחוק ולהיכנס לשנה חדשה של רחמים וברכה.

הרי הקדוש ברוך הוא אינו מחפש את נפילתו של האדם, אלא את שובו אליו. כל אזהרה בתורה היא למעשה קריאה של אהבה: "בני, שובו אליי ואשובה אליכם". כאשר הלב נפתח לתשובה, אפילו הדברים הקשים ביותר יכולים להפוך למנוף של צמיחה והתעלות.

יהי רצון שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, שנה של קרבת אלוקים, בריאות, שמחה וישועות, ויתקיים בנו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."