העונש הנורא גם למי שמדבר מתוך כוונה טובה

ברצוננו להביא סיפור שהתרחש בתקופה האחרונה לנגד עינינו, הממחיש את חומרת הדיבור והזלזול בבית הכנסת, אף כשהדיבור הוא לכאורה מתוך כוונה טובה, וכן את חומרת ביזוי תלמידי חכמים. על כך אמרו חז"ל (שבת קיט ע"ב): "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו", בר מינן.

כמובן, קיבלנו אישור מבעל המעשה לספר את סיפורו ברבים, על מנת לקדש שם שמים ולחזק את הרבים שיקבלו על עצמם שלא לדבר בבית הכנסת. יהי רצון שהדברים יהיו לרפואתו השלמה, אמן.

ומעשה שהיה כך היה-

במשך שנים רבות היה אותו פלוני מתפלל בבית המדרש שבו התפללנו. הוא היה משכים קום ולומד לפני התפילה, ואף היה מאחרוני היוצאים מבית המדרש. הוא שהה במקום במשך שעות רבות, השתתף בתפילות ולמד תורה בקביעות.

אך לצערנו, הוא לא היה יכול לקבל שדברים במהלך התפילה אינם מסתדרים בדיוק כפי רצונו. פעמים רבות היה מעיר למתפללים במהלך התפילה בצורה מעליבה ומביישת, מבלי להתחשב בקדושת בית הכנסת ובאיסור הדיבור בזמן התפילה.

אף שייתכן שבתחילה כוונתו הייתה טובה, כדי לשמור על הסדר ועל כבוד התפילה, הדרך שבה היה מעיר גרמה לבושה, לצער ולפגיעה קשה במתפללים. לא הועילו כל ניסיונותינו לדבר על ליבו שיחדל ממנהגו. הסברנו לו שמלבד הפגיעה בקדושת המקום, הוא מבזה את המתפללים ועובר על איסור חמור של הלבנת פני חברו ברבים.

בבית מדרש זה פועל גם 'כולל' אברכים, שבו יושבים תלמידי חכמים ולומדים בשקידה ובהתמדה. יום אחד הגיע אותו פלוני לבית המדרש, ועל דבר של מה בכך עלתה חמתו באפו.

הוא החל לצעוק, לקלל ולגדף חלק מאברכי הכולל בצעקות אימים. הוא הטיל עליהם פחד ואימה, ביזה אותם לעיני כולם, ואף גרם לכל אברכי הכולל להפסיק את לימודם ולנוס מבית המדרש. בעקבות המעשה החמור הוא הורחק מבית המדרש לתקופה.

לאחר כחודש ימים חזר אותו אדם לבית המדרש, ואז הבחינו כולם בדבר מזעזע: הוא החל לגמגם ולא הצליח לדבר כפי שהיה רגיל. קולו נחלש, דיבורו נעשה כבד ומקוטע, ובהדרגה הוא החל לאבד את קולו.

הוא עצמו אמר לנו שהוא מרגיש ויודע כי נענש מן השמים בגלל הדיבורים שדיבר בבית המדרש בזמן התפילה, ובגלל הצעקות, הקללות והביזיונות שהטיח בתלמידי החכמים. הוא ביקש סליחה ומחילה מהאברכים שאותם העליב ופגע בהם.

דאגנו לכך שכל הנפגעים ימחל לו בלב שלם. אולם למרות בקשת הסליחה והמחילה, מצבו הבריאותי המשיך להידרדר במהירות. בתוך זמן קצר התגלתה בגופו מחלה קשה מאוד, והיא פגעה בו בדיוק במקום שבו חטא: בכוח הדיבור.

תחילה הוא גמגם, לאחר מכן קולו הלך ונעלם, ולבסוף איבד לחלוטין את יכולת הדיבור. האדם שהיה רגיל לצעוק בבית המדרש, להעיר לאחרים בקול ולפגוע בהם באמצעות פיו, נותר בלי יכולת להוציא מפיו אפילו מילה אחת. היה זה מחזה נורא ומטלטל של מידה כנגד מידה, שעורר פחד גדול בלב כל מי שראה ושמע את המעשה.

לאחר שקראנו את המסופר על האדמו"ר מבעלזא זצ"ל, שהקפיד מאוד שלא ידברו בבית הכנסת ובבית המדרש דברים בטלים, ושאנשים רבים קיבלו ישועות לאחר שהחתימו מתפללים על קבלה שלא לדבר בזמן התפילה, כתבנו גם אנו מכתב קבלה לרפואתו.

אותו אדם החתים מאות מתפללים מכל האזור, שקיבלו על עצמם שלא לדבר בבית הכנסת ובזמן התפילה, כדי שהקבלה תהיה לזכותו ולרפואתו השלמה.

מכאן נבין עד כמה חמור לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה, ועד כמה נורא לפגוע ולהעליב יהודי, ובפרט תלמידי חכמים. גם כאשר רוצים להעיר לאדם אחר לשם שמים, חובה לעשות זאת בנחת, בדרך ארץ ובכבוד, ולא באמצעות צעקות, השפלות וביזיונות.

מי ששומר על פיו ומכבד את בית הכנסת זוכה לקדש שם שמים. ומי שמעיר לאחרים בצורה יפה ומכבדת שלא לדבר בזמן התפילה, הרי הוא עושה קידוש השם גדול ומרבה כבוד שמים בעולם.

שנזכה לקיים, שבת שלום!