אם אתה לא תדאג לי – בורא עולם ידאג לי

אם אתה לא תדאג לי – בורא עולם ידאג לי

לפעמים נדמה לאדם שהכול כבר נקבע. שאין עוד דרך לשנות את המציאות. אבל אז מגיע בורא עולם ומזכיר לנו: מי שבוטח בו באמת – לעולם אינו נשאר לבד.

המעשה המופלא שלפנינו התרחש באחת מערי הדרום.

שרה זיו – שם בדוי – הייתה אישה מבוגרת שהתגוררה בבית אבות. בנה היחיד, שמעיה – אף הוא שם בדוי – היה מסור לה, ובכל יום רביעי היה מגיע לבקרה.

יום אחד צלצל הטלפון 

מנהל בית האבות היה על הקו.

״צר לי לבשר לך״, אמר בקול כבד, ״אתמול בלילה אמך לא הרגישה טוב. הזעקנו אמבולנס והעברנו אותה לבית החולים. ניסינו להשיג אותך, אך לא הצלחנו...״

לבו של שמעיה החל להלום.

״ואיפה היא מאושפזת?״

שתיקה השתררה מעבר לקו.

ואז הגיעה הבשורה הקשה:

״לצערי הרב... אמך נפטרה״.

שמעיה היה המום.

בתוך זמן קצר החלו הסידורים. ההלוויה נערכה כדת וכדין. הנפטרת עברה טהרה, נאמר עליה קדיש, שמעיה קרע את בגדו ובירך ״ברוך דיין האמת״, ולאחר הקבורה חזר לביתו וישב שבעה על אמו.

חלפו ימי השבעה.

הגיע שוב יום רביעי.

לפתע צלצל הטלפון.

״הלו, שמעיה, מה שלומך?״

שמעיה קפא במקומו.

הקול שמעבר לקו היה מוכר לו.

״מי זה?״

״זו אני, אמא! אתה כבר לא מזהה את הקול שלי?״

שמעיה כמעט איבד את הכרתו.

אמא?!

הרי רק לפני ימים אחדים הוא קבר אותה. וישב עליה שבעה!

״אמא... איפה את?!״ 

״איפה אני יכולה להיות? בבית האבות!״ השיבה בפשטות. ״ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, חשבתי שאתה עסוק. אבל גם היום לא הגעת... מה קרה?״

שמעיה צנח אל הכורסה והחל להבין: קרתה כאן טעות נוראה.

התקשר למנהל בית האבות.

״לפני כשבוע הודעת לי שאמא שלי נפטרה. קברנו אותה. ישבתי עליה שבעה. אבל עכשיו... אמא שלי התקשרה אליי!״

המנהל נדהם וקלט טעות החמורה:

בקומה שמעל אימו של שמעיה התגוררה אישה, ששמה היה שרה בן זיו. הדמיון בין השמות גרם לטעות בזיהוי!!

וכעת ניצב המנהל להתקשר לבנה האמיתי של הנפטרת ולספר לו שאמו נפטרה כבר לפני כשבוע וחצי – ואף נקברה בידי משפחה אחרת.

המנהל חייג.

״שלום, מר בן זיו?״

״מדבר״.

״אני מנהל בית האבות שבו התגוררה אמך... אני מצטער מאוד, אבל אירעה אצלנו טעות חמורה. אמך נפטרה לפני כשבוע וחצי, ובגלל דמיון בשמות הודענו בטעות למשפחה אחרת...״

שתיקה.

״אז... איפה אמא שלי עכשיו?״ שאל הבן.

המנהל התקשה להשיב.

״היא כבר נקברה״.

הוא המתין לכעס, לצעקות, לזעם.

אבל במקום זאת שמע שאלה מפתיעה:

״תגיד לי... קברו אותה בקבורה יהודית?״

״כן, בוודאי״, השיב המנהל.

״עשו לה טהרה?״

״כן״.

״אמרו עליה קדיש?״

״בוודאי. דאגו לה לכל מה שצריך, ואף ישבו עליה שבעה״.

ואז שמע המנהל את האיש מעבר לקו ממלמל בהתרגשות:

״היא ניצחה אותי... היא צדקה... ואני טעיתי״.

המנהל לא הבין.

״למה אתה מתכוון?״

והבן החל לספר.

״במשך התקופה האחרונה היו לי ולאמי ויכוחים קשים בענייני אמונה. אמרתי לה שאינני מתכוון להביא אותה לאחר פטירתה לקבורה יהודית. אמרתי לה שאני רוצה לתרום את גופה למדע.

״אמא התחננה אליי שוב ושוב: 'אל תעשה לי את זה. אני רוצה קבורה יהודית. אני רוצה טהרה וקבורה כדת ישראל'.

״אבל אני סירבתי.

״עד שיום אחד, לאחר שאמרתי לה שלא אשנה את דעתי, היא הסתכלה עליי ואמרה:

'אתה יודע מה? אם אתה לא תדאג לי – בורא עולם ידאג לי!'

״ואני לא האמנתי לה.

״והנה עכשיו... ״תראה מה קרה.

״בלי שאני ידעתי או עשיתי דבר, אמא שלי זכתה לקדיש ולקבורה יהודית כדת וכדין.

״היא סמכה על בורא עולם – והוא דאג לה.

״היא צדקה. ואני טעיתי״.

לפעמים אדם מביט על המציאות ואומר: איך זה יכול להסתדר? מי יעזור לי? מי ידאג לי? הכול כבר אבוד...

גם כאשר איננו רואים שום דרך  לבורא עולם יש אינספור דרכים שאפילו לא עלו בדעתנו.