שרה אמנו: הצחוק שנהפך לתקווה

שרה אמנו אינה רק רעיה הנגררת אחר בעלה. היא שותפה מלאה לדרך. כשיצא אברהם ממולדתו, יצאה עמו; כשירד למצרים מפני הרעב, עמדה במבחן קשה; וכשנדדו ממקום למקום, נשאה את אוהל האמונה יחד אתו. חז"ל אף אומרים שהיתה נביאה גדולה.

ההמתנה הארוכה

שנים רבות נותרה שרה ללא ילד. בכאב הזה היא נתנה את שפחתה הגר לאברהם, ובכך גילתה ויתור עצום. אך הציפייה לבן משלה לא כבתה. כשבישרו המלאכים שתלד בזקנתה, היא צחקה בלבה — צחוק של פליאה, של אדם שכמעט חדל להאמין שהחלום עוד אפשרי.

הצחוק שהתהפך

וכאשר נולד הבן, קראה לו יצחק, מלשון צחוק, ואמרה: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי" (בראשית כא, ו). הצחוק המר של הייאוש נהפך לצחוק של שמחה. דווקא מי שהמתינה הכי הרבה, זכתה לשמוח הכי עמוק.

לימדונו חז"ל: "כל זמן שהיתה שרה קיימת — היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל."

המסר

שרה מלמדת אותנו על כוחה של ההמתנה. לא כל תקווה מתממשת מיד, ולעתים נדמה שהחלום אבד. אבל מי שאינו מאבד את אמונתו, עשוי לגלות שהצחוק המר עוד יהפוך לשמחה. סבלנות, נתינה ואמונה — אלו תכונות שהפכו אישה אחת לאם של אומה.