שיעור הצדקה — כמה חייב אדם לתת מכספו?

מצוות הצדקה היא מן המצוות החביבות ביותר בתורה, ואמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אך לצד החובה הכללית לתת, קבעו חכמינו שיעורים מסוימים — כמה ראוי שיפריש אדם מנכסיו לעניים. במאמר זה נברר את עיקרי השיעורים ואת ההבדלים שבין הדרגות השונות של נתינה.

שלוש דרגות בנתינת הצדקה

הפוסקים מבחינים בדרך כלל בין שלוש מדרגות בשיעור הצדקה. המדרגה הגבוהה והמובחרת היא נתינת חומש, כלומר חמישית מן הרווחים. המדרגה הבינונית, שהיא המקובלת והנהוגה אצל רוב הציבור, היא נתינת מעשר — עשירית מן הרווחים. והמדרגה התחתונה, שאין ראוי לפחות ממנה, היא נתינה כלשהי מועטת, שהנותן פחות ממנה נחשב כמי שעינו רעה.

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מבאר כי הנותן חומש מקיים את המצווה מן המובחר, והנותן מעשר הוא בינוני. עם זאת, מי שמתן בחומש צריך להיזהר שלא יבזבז את כל הונו עד שיצטרך לבריות, וכפי שעוד נרחיב.

המעשר — השיעור הנהוג

רוב בני האדם נוהגים להפריש מעשר כספים, דהיינו עשירית מן הרווח הנקי. שיעור זה נחשב למידה בינונית וטובה, והוא הנהוג למעשה אצל יראי ה' מדורי דורות. יש שהוסיפו שראוי לכל אדם לקבל על עצמו הנהגה זו בקביעות, כדי שיהיה לו סדר מסודר בנתינת הצדקה ולא יתן באקראי.

• המעשר מחושב בדרך כלל מן הרווח, ולא מן ההון הקיים.
• יש הנוהגים להפריש את המעשר מיד עם קבלת הכסף, ויש העושים חשבון תקופתי.
• ראוי לרשום את ההכנסות וההוצאות כדי לדעת את השיעור המדויק.

החומש — מן המובחר אך בזהירות

הנותן חומש מקיים את המצווה באופן המעולה ביותר. אמנם הזהירו חכמים שאל יבזבז אדם יותר מחומש, שמא יעני ויצטרך לבריות. גדר זה נאמר בעיקר לגבי מי שנותן בבת אחת סכום גדול, ויש פוסקים שדנו האם הגבלת החומש חלה גם על נתינה שוטפת. בכל אופן, המגמה הכללית היא לאזן בין הרצון לתת לבין השמירה על פרנסת הנותן ומשפחתו.

ממה מחשבים את השיעור

נחלקו המנהגים והדעות בפרטים רבים הנוגעים לאופן חישוב המעשר — האם מנכים הוצאות מחיה, מסים, והוצאות הכרוכות בעצם השתכרות. באופן כללי, נהוג שמחשבים את הצדקה מן הרווח הנקי לאחר ניכוי ההוצאות הישירות הקשורות להפקת ההכנסה. אך פרטי הדינים הללו תלויים במציאות הכלכלית של כל אדם, ויש בהם דעות שונות.

חשוב להדגיש כי גם מי שאינו יכול לתת מעשר מלא מחמת דוחק, אינו פטור לגמרי ממצוות הצדקה. אף העני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת מעט, שאין לך אדם שאין ביכולתו לתת דבר מה לזולתו.

בין חובה גמורה למידת חסידות

יש לדעת שמצוות הצדקה עצמה היא חובה מן התורה, אך השיעור המדויק של מעשר וחומש — יש שדנו אם הוא מן התורה, מדרבנן, או בגדר מנהג טוב שקיבלו עליהם ישראל. ההבחנה הזו משפיעה על שאלות מעשיות, כגון האם מותר להשתמש בכספי המעשר לדברים שהם בגדר מצווה אך אינם צדקה ממש. בעניין זה ישנם חילוקי דעות בין הפוסקים.

על כל פנים, היסוד הברור הוא שאדם צריך לקבוע לעצמו הנהגה מסודרת בנתינת צדקה, ולא להסתמך על נתינה מזדמנת בלבד. הקביעות והסדר הם המבטיחים שהמצווה תתקיים כראוי לאורך זמן.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.