קדיש יתום ואמירת קדיש על הנפטר

נהגו ישראל שהאבלים אומרים קדיש על אביהם ואמם ועל שאר קרובים, והוא הנקרא קדיש יתום. אמירת הקדיש על ידי הבן היא לעילוי נשמת ההורה, שכן בקדיש מתקדש שם שמים ברבים, ועניית הציבור 'אמן יהא שמיה רבא' מועילה לנפטר.

טעם אמירת הקדיש על הנפטר

מקור המנהג בדברי חכמים ובמעשים המובאים בספרי הראשונים, שהבן זוכה את אביו על ידי שמזכה את הרבים בקידוש השם ובעניית אמן. אין הקדיש דווקא 'תפילה על המת', אלא קידוש השם שהבן גורם, וזכותו עולה לנפטר.

זמן האמירה

נהגו לומר קדיש על אב ואם במשך השנה הראשונה, אך לא עד תום שנים עשר חודש שלמים, אלא נמנעים מעט קודם, לפי הטעם המבואר בפוסקים. בכל שנה ביום השנה, הוא היארצייט, חוזרים ואומרים קדיש. הפרטים המדויקים של מניין החודשים תלויים במנהג ובהוראת חכמים.

• אומרים קדיש על אב ואם בשנה הראשונה.
• נמנעים מלהשלים שנה שלמה, כמנהג המבואר בפוסקים.
• חוזרים ואומרים קדיש ביום השנה בכל שנה.

כשיש כמה אבלים

במנהג אשכנז נהגו במקומות רבים שכל האבלים אומרים את הקדיש יחד, מילה במילה, ובכך נמנעים מחלוקות. במנהג עדות המזרח רבים נוהגים שכל האבלים אומרים יחד בלאו הכי. במקומות שנהגו לחלק את הקדישים, יש סדרי קדימה בין האבלים — כגון אבל בתוך שבעה או שלושים, ואבל על הורה לעומת אבל על קרוב אחר.

מי שאין לו בן

מי שנפטר ואין לו בן לומר עליו קדיש, ראוי שישכרו אדם הגון שיאמר עליו קדיש, או שיאמר אחד מן הקרובים. גם לימוד תורה, צדקה ומעשים טובים לעילוי הנשמה מועילים מאוד, ויש בהם זכות גדולה לנפטר.

מאחר שמנהגי אמירת הקדיש, חלוקתו וזמניו משתנים מאוד בין הקהילות, למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.