קדיש וקדושה — קידוש שמו של הבורא בעולם

בכל תפילה בציבור עולות מן הקהל אמירות מיוחדות שאינן נאמרות ביחיד: הקדיש והקדושה. שתיהן עוסקות בקידוש שמו הגדול של הבורא, ושתיהן דורשות מניין — עשרה מישראל. אמירות אלו הן מן הביטויים הנעלים ביותר של עבודת הציבור, שבהם מתכנסים יהודים יחד כדי להגדיל ולהקדיש את שם ה' בעולם.

הקדיש ומשמעותו

הקדיש נאמר בעיקרו בארמית, השפה שהייתה מדוברת בפי העם בתקופת חז"ל. הוא פותח במילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" — יתגדל ויתקדש שמו הגדול. עיקר הקדיש הוא הפסוק שעונה הקהל: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" — יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. חכמינו הפליגו מאוד במעלת עניית אמן ועניית "יהא שמיה רבא" בכל כוח הכוונה.

קיימים סוגים שונים של קדיש: חצי קדיש המפריד בין חלקי התפילה, קדיש שלם הנאמר לאחר סיום קטעי תפילה מרכזיים, וקדיש דרבנן הנאמר לאחר לימוד תורה ברבים. ידוע במיוחד "קדיש יתום", שאומרים האבלים. חשוב להדגיש שאין בקדיש זכר למת או בקשה עליו במפורש — כל כולו שבח לה'. הרעיון הוא שכאשר היתום מקדש את שם ה' ברבים, הוא מזכה בכך את נשמת הנפטר, שהביא לעולם בן המקדש את שמו של הבורא.

הקדושה ומקורה

הקדושה נאמרת בתוך חזרת הש"ץ של תפילת העמידה. הקהל מצטרף ומכריז יחד עם שליח הציבור על קדושת ה' בנוסח הלקוח מנבואות הנביאים. עיקרה שלושה פסוקים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" מנבואת ישעיהו, "ברוך כבוד ה' ממקומו" מנבואת יחזקאל, ו"ימלוך ה' לעולם" מתהילים.

בקדושה אנו מחקים את מלאכי השרת. הנביאים תיארו כיצד המלאכים העומדים לפני כיסא הכבוד קוראים זה אל זה ומקדישים את שם ה'. כשאנו אומרים את הקדושה, אנו מצטרפים כביכול אל אותה מקהלה עליונה, ובני האדם למטה מקדשים את שם ה' יחד עם הצבא של מעלה. נהגו להגביה מעט את הגוף על קצות האצבעות בכל אמירת "קדוש", כמבטאים את הרצון להתעלות ולהתקרב.

מדוע דווקא בציבור

הן הקדיש והן הקדושה נאמרים רק במניין של עשרה. הטעם נעוץ בכך שקידוש השם צריך להיעשות בתוך עם ישראל, כמו שנאמר בתורה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כשעשרה מישראל מתכנסים ומקדישים את שם ה', יש בכך השראת שכינה וכבוד שמים שאין בתפילת היחיד.

זהו אחד היסודות החשובים של התפילה בציבור. אדם המתפלל לבדו אינו יכול לומר דברים שבקדושה אלו, ולכן עודדו חכמים מאוד את ההשתדלות להתפלל במניין דווקא. בכך מתבטא הערך של הכלל, של הציבור המתאחד לעבודת בוראו.

קידוש השם בחיי המעשה

הרעיון של קידוש השם אינו מצטמצם לאמירת הקדיש והקדושה בבית הכנסת בלבד. הוא מתפרש על כל חיי האדם: כל מעשה טוב, כל התנהגות ישרה ומכובדת, מקדשים את שם ה' בעולם. כשיהודי נוהג ביושר ובדרך ארץ, אומרים הבריות "אשרי מי שלימדו תורה". כך הקדיש והקדושה אינם רק מילים, אלא תזכורת תמידית לתפקידנו לקדש את שם ה' בכל אורח חיינו.

סיכום

הקדיש והקדושה הם פסגת התפילה בציבור. בהם מתאחדים יהודים להגדיל ולהקדיש את שם ה', בלשון הנביאים ובלשון העם. כשאנו עונים "אמן" ו"יהא שמיה רבא" בכל כוחנו, ומכריזים "קדוש קדוש קדוש" בכוונה, אנו ממלאים את חלקנו בעבודה הגדולה של קידוש שמו של הבורא בעולם.