פרשת נח — "איש צדיק תמים" בדורו

פרשת נח נפתחת בתיאור נדיר בתורה: הכתוב מקדים ומעיד על צדקתו של אדם עוד בטרם סיפר את מעשיו. „אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו׳:ט׳). דור המבול היה שקוע בחמס ובהשחתה, ובתוך אותו עולם מקולקל עמד נח כיחיד המחזיק בצדק. אולם דווקא המילה „בְּדֹרֹתָיו” פתחה פתח למחלוקת עתיקה בין חז״ל, ובה נלמד יסוד גדול על מהותה של הצדקות.

„בדורותיו” — שבח או גנאי

רש״י על אתר מביא את דברי חז״ל (סנהדרין ק״ח.) כי „בדורותיו” נדרש לשתי פנים. יש מרבותינו הדורשים אותו לשבח: ומה אם בדור רשעים היה צדיק, אילו היה בדור צדיקים היה צדיק ביותר. ויש דורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום.

הבדל זה אינו ויכוח על מעלתו של נח בלבד, אלא שאלה עמוקה בהבנת הצדקות. האם צדיק נמדד ביחס לסביבתו — במה שהתגבר על שחיתות דורו — או שמא במעלה מוחלטת שאינה תלויה בזמן ובמקום. שתי הדעות אמת, ושתיהן מלמדות: מצד אחד עוצם הישג המתגבר על רוח דורו, ומצד שני התביעה שלא להסתפק בכך.

נח מול אברהם — „את האלקים התהלך”

ההשוואה בין נח לאברהם מפורשת בלשון הכתובים עצמם. בנח נאמר „אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, ואילו באברהם נאמר „הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי” (בראשית י״ז:א׳). רש״י מבאר את ההבדל: נח היה צריך סעד לתומכו, ולכן „את האלקים” — עמו והולך בסמיכתו, אך אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, „לפני”.

מכאן נלמד יסוד גדול בעבודת ה׳. ניתן להעמיד את ההבדל בכמה נקודות:

• נח ניצל את עצמו ואת ביתו, אך לא יצא להוכיח ולהשיב את דורו בתשובה.
• אברהם „וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” — פעל להכניס אחרים תחת כנפי השכינה.
• נח הלך „את” — נסמך; אברהם הלך „לפני” — הוביל והאיר את הדרך.

אין בכך לגרוע מצדקתו העצומה של נח, שעליו העיד הכתוב במפורש „צַדִּיק תָּמִים”. אך התורה מלמדת שהצדיק האמיתי אינו מסתפק בהצלת עצמו, אלא נושא באחריות לזולתו ולעולם כולו.

„עשה לך תבת עצי גפר” — מדוע דווקא תיבה

שאלה נוקבת שאלו המפרשים: אם ביקש הקב״ה להציל את נח, מדוע הטריחו לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה? רש״י מבאר כי כל אותו זמן היו בני דורו רואים אותו עוסק בבניין התיבה ושואלים אותו על מעשיו, והוא היה משיב שעתיד הקב״ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו בתשובה. למדנו שאף בשעת הדין נתן הקב״ה לרשעים שהות ארוכה לחזור בהם, שכן „אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּמִיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים”.

אף באריכות זמן זו מודגש ההבדל: ההזדמנות ניתנה, אך נח לא רדף אחריהם בדברי כיבושין להשיבם כדרך שעשה אברהם. ומכל מקום, ארך אפיים של הקב״ה מלמד עד כמה מבקש הבורא את תשובת בריותיו.

מן הרעיון אל המעשה

דמותו של נח מלמדת אותנו כמה יסודות מעשיים בדרך עבודת ה׳:

• אל לו לאדם להצדיק את חטאיו בטענה „כך נוהג כל העולם” — נח הוכיח שאפשר להיות צדיק גם בתוך דור מושחת.
• אין די בשמירת עצמנו; מוטלת עלינו אחריות להשפיע לטובה על סביבתנו ולקרב אחרים לתורה.
• עלינו לשאוף להתהלך „לפני” — מתוך חוזק פנימי — ולא להיסמך תמיד על תמיכת החוץ.

נח נשאר בתולדות ישראל כ„אִישׁ צַדִּיק” שהציל את המין האנושי, וממנו התחיל העולם מחדש. אך גדולתו של אברהם, שהאיר לדורו ולדורות, לימדה שהצדקות השלמה היא זו הנושאת אחריות לזולת. בין „את האלקים” ל„לפני”, מוצא כל אדם מישראל את הקריאה להתחזק בצדקו ולהאיר גם לסובבים אותו.