פרשת בהר — שמיטה, אמונה וחירות הארץ

פרשת בהר נפתחת במצוות השמיטה: אחת לשבע שנים משביתים את הארץ, אין זורעים ואין קוצרים, והפירות הפקר לכל. מצווה זו, שניתנה בהר סיני, היא מבחן האמונה הגדול של החקלאי, ומתוכה נגזרים יסודות עמוקים על הבעלות, האמונה והיושר.

וקראתם דרור — חירות היובל

אחת לחמישים שנה בא היובל, ובו: ׳וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ׳. העבדים משתחררים, השדות שבים לבעליהם המקוריים, והכל חוזר לנקודת ההתחלה. פסוק זה, החקוק על פעמון החירות, מבטא רעיון מהפכני: אין שעבוד נצחי, אין עוני מונצח לדורות, אין ריכוז אינסופי של קרקע ורכוש בידי מעטים. אחת לדור, החברה כולה מתאזנת מחדש.

אמרו חז״ל על ׳דרור׳ — לשון חירות, כ׳מדייר בי דיירא ומוביל סחורתו בכל מקום׳, אדם בן חורין הדר בכל מקום שירצה. החירות האמיתית אינה רק שחרור פיזי אלא היכולת לחזור אל השורש, אל הנחלה, אל הזהות. היובל מלמד שהקב״ה אינו רוצה חברה של מעמדות קפואים, אלא חברה שבה תמיד יש תקווה, תמיד יש דרך חזרה, תמיד מתחדשת ההזדמנות.

ומדוע נתקעים בשופר ביום הכיפורים של שנת היובל דווקא? לרמז שהחירות החברתית קשורה בחירות הרוחנית. כשם שיום הכיפורים משחרר את האדם מכבלי חטאיו, כך היובל משחרר את החברה מכבלי אי-הצדק שהצטברו. גאולת האדם וגאולת החברה שלובות זו בזו. וזהו חזון נצחי: עולם שבו הכל יכולים לשוב אל נחלתם, אל כבודם, אל עצמם.

כי לי בני ישראל עבדים — עבד רק לה׳

בטעם שחרור העבד ביובל אומרת התורה: ׳כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׳. ודרשו חז״ל: ׳עבדי הם — ולא עבדים לעבדים׳. אין אדם מישראל יכול להיות עבד מוחלט לבשר ודם, שכן כולנו עבדי ה׳. יש לנו כבר אדון אחד, ואין אנו נמכרים לצמיתות לאדון אחר.

יסוד עצום בחירות היהודית: העבדות לה׳ היא היא החירות מכל שעבוד אחר. מי שמשועבד לבורא, אינו משועבד לבני אדם, לאופנה, לתאוות, למוסכמות. ׳חרות על הלוחות — אל תקרי חרות אלא חירות׳, אמרו חז״ל: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. הקבלה של עול מלכות שמים היא ששוברת את כל שאר העולים.

ומכאן מסר לחיינו: בעולם המבטיח ׳חופש׳ מכל מחויבות, מלמדת התורה שחופש אמיתי אינו היעדר אדון אלא בחירת האדון הנכון. מי שאינו עבד לה׳, נעשה עבד לאלף אדונים קטנים — לכסף, לכבוד, ליצר. ומי שמקבל על עצמו את עול השמים בשמחה, זוכה לחירות הפנימית האמיתית, שאין עליה שופר של יובל אלא היא נצחית.

מה עניין שמיטה אצל הר סיני

רש״י מביא את שאלת חז״ל המפורסמת: ׳מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?׳ ומתרץ: ללמדך שכשם שהשמיטה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, כך כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. השמיטה משמשת אב-טיפוס: היא מלמדת שכל התורה, על כל פרטיה הקטנים, מקורה אלוקי.

יש בזה מסר עמוק: אין מצווה ׳קטנה׳ ואין פרט ׳זניח׳. אותה הקפדה שאנו נותנים למצוות הגדולות והמפורסמות ראויה גם לדקדוקי המצוות. הכל מסיני, הכל בעל ערך שווה בשורשו. השמיטה, שנראית כמצווה חקלאית רחוקה, מלמדת על מהות התורה כולה.

ושבתה הארץ — הארץ אינה שלנו

׳וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳׳. השמיטה מלמדת את היסוד הגדול: ׳כִּי לִי הָאָרֶץ׳ — הארץ שייכת לקב״ה, והאדם רק אריס בה. שש שנים עובד האדם ומרגיש בעלים, ואז באה השנה השביעית ומזכירה לו: לא אתה הבעלים. הפקר את שדך, פתח את שעריך, ותן לכל לאכול. הבעלות היא זמנית ומותנית.

הרמב״ן מבאר שהשמיטה דומה לשבת בראשית: כשם שהשבת מעידה על בריאת העולם בששה ימים ומנוחה בשביעי, כך השמיטה מעידה על אותו יסוד בממד של שנים. שתיהן מלמדות שהעולם אינו הפקר של האדם אלא בריאה של בורא, וכל מה שבידינו — פיקדון הוא.

וכי תאמרו מה נאכל — מבחן הביטחון

התורה עצמה מעלה את הקושיה: ׳וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת׳ — אם לא נזרע ולא נאסוף, ממה נחיה? ותשובת ה׳: ׳וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים׳. הקב״ה מבטיח ברכה מיוחדת בשנה השישית. השמיטה היא מבחן הביטחון הגדול: האם יאמין החקלאי שפרנסתו מן השמים, או שיאחז בכוחו ובעמלו?

אמרו חז״ל על שומרי השמיטה: ׳גיבורי כוח עושי דברו׳ — אין לך גיבור גדול ממי שרואה שדהו הפקר, פירותיו נלקחים, וכל השנה שותק ומאמין. זו גבורה של אמונה. השמיטה מאמנת את האדם בביטחון בה׳, ומלמדת אותו שהעמל אינו מקור הפרנסה אלא צינור לברכה שמקורה למעלה.

ולא תונו איש את עמיתו — יושר בממון ובדיבור

הפרשה עוברת לדיני מסחר: ׳וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר... אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו׳. איסור אונאה — לא להטעות במחיר ולא לנצל את חוסר ידיעת הקונה. ומיד: ׳וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ׳, שדרשו עליו חז״ל אונאת דברים — לא לצער את חברו במילים, לא להזכיר לבעל תשובה מעשיו הראשונים, ולא לשאול על מחיר סחורה כשאין בכוונתו לקנות.

אמרו חז״ל שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון, שזו בגופו וזו בממונו, וזו ניתנת להישבון וזו אינה ניתנת. הכסף אפשר להחזיר, אך פצע של מילה קשה נשאר. הפרשה מלמדת שהיושר של היהודי אינו רק בכיסו אלא גם בפיו, ושחברה קדושה נבנית על עדינות בדיבור לא פחות מאשר על יושר בממון.

וחי אחיך עמך — ערבות וחסד

הפרשה מלמדת גם על עזרה לעני היורד מנכסיו: ׳וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ... וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ׳. אמרו חז״ל: החזק בו קודם שייפול, שקשה להקימו לאחר שנפל. הצדקה הגדולה ביותר היא למנוע את הנפילה מלכתחילה — לתת הלוואה, למצוא עבודה, לשתף בעסק. ׳וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ׳ — דאג שאחיך יחיה לצידך בכבוד.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, אמונה וביטחון: נזכור שפרנסתנו מן השמים, ונרפה מעט מן הדאגה והרדיפה, כדרך שמלמדת השמיטה. שנית, יושר כפול: נקפיד על יושר בממון ובמסחר, ולא פחות על יושר בדיבור — להימנע מאונאת דברים ומפגיעה במילים. שלישית, חסד מונע: נחזיק ביד הזולת לפני שייפול, ונחפש דרכים למנוע מצוקה במקום לתקנה בדיעבד.

סיום

פרשת בהר מלמדת שהאמונה אינה מילה שבפה אלא מבחן של מעשה — להפקיר שדה שלם ולבטוח בה׳. ומתוך אותה אמונה נגזר גם היושר: מי שיודע שהכל מן השמים, אינו זקוק לרמות ולנצל. יהי רצון שנזכה לאמונה של שומרי שמיטה, ליושר בממון ובדיבור, ולקיים ׳וחי אחיך עמך׳ מתוך אחווה ורעות.