סכנת נפשות דוחה את כל התורה כולה

מן היסודות הגדולים שבתורה הוא הכלל ש'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה'. כלל זה משנה את פני ההלכה בשעת סכנה, ומחייב הבנה מדויקת של גבולותיו, שלא להחמיר במקום שאסור להחמיר ולא להקל במקום שאסור להקל.

מקור הדין — 'וחי בהם'

חכמינו דרשו מן הפסוק 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' — 'וחי בהם ולא שימות בהם'. כלומר, מצוות התורה ניתנו לחיים ולא למיתה, ועל כן כל אימת שקיום המצווה או הימנעות מן האיסור עלולים להביא לידי סכנת נפשות, דוחים את המצווה ומתירים את האיסור כדי להציל את החיים.

הרמב"ם הדגיש שאין אומרים בפיקוח נפש 'אסור', אלא מצווה לחלל, וזריזים בכך נחשבים משובחים, ואילו השואל אם מותר הרי זה כשופך דמים, שכן השאלה עצמה גורמת עיכוב.

שלוש העבירות שאינן נדחות

כלל זה אינו מוחלט. שלוש עבירות חמורות אמרו חכמים ש'ייהרג ואל יעבור' אף בפני סכנת נפשות:

• עבודה זרה.
• גילוי עריות — קרבת איסור חמורה.
• שפיכות דמים — שאין הורגים נפש כדי להציל נפש אחרת, ש'מי יאמר שדמך אדום יותר'.

בשאר כל העבירות, פיקוח נפש דוחה. ויש פרטים נוספים בעניין 'שעת השמד' ובפרהסיה, וצריך בהם לימוד מדוקדק.

ספק פיקוח נפש

לא רק ודאי סכנה דוחה, אלא אף ספק. כתבו הפוסקים שספק פיקוח נפש להקל, ואפילו ספק רחוק שמא יש כאן סכנה — מחללים ומצילים. וכן אם יש ספק אם החולה לפנינו עדיין חי, מפקחים עליו את הגל בשבת, שמא נמצא בו רוח חיים.

גדר הזריזות והעדפת הגדול

אמרו חכמים שהזריז בהצלת נפשות הרי זה משובח, והנשאל מגונה. עוד אמרו שלא יעשו דברים אלו על ידי קטנים ונשים, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, כדי שלא יבואו לזלזל בעתיד ולומר שאין מחללים. אך כל זה כשאין עיכוב; אם יש חשש להשתהות, כל הקודם להציל זכה.

היקף ההיתר

כשמתירים לחלל מחמת סכנה, מתירים את כל הנדרש להצלה, ואין מצמצמים בכמות. אם הוצרך החולה לבשר ביום הכיפורים, מאכילים אותו עד שתשוב נפשו, ואין אומרים די במעט. אך כל זה במידה הנצרכת לרפואה, ולא יותר מן הצורך כשאפשר.

היסוד של 'וחי בהם' מלמד עד כמה יקרים החיים בעיני התורה. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.