סדר העלייה לדוכן — נטילת ידיים, חליצת נעליים והעמידה לפני הקהל

קודם שעולה הכהן לדוכן לברך את העם, יש כמה הכנות שתיקנו חכמים, שמטרתן לכבד את המצווה ולהכין את הכהן לקיומה כראוי. עיקרן הוא נטילת ידיים, חליצת המנעלים, והעמידה בצורה הראויה לפני הקהל.

נטילת ידיים של הכהנים

הכהנים נוטלים את ידיהם קודם נשיאת כפיים, וטעם הדבר משום קדושת המצווה ומשום שכתוב "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ". נוהגים שהלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, ובמקום שאין לוי, יש שנוטל בכור או אדם אחר. הנטילה היא עד הפרק, ואין מברכים עליה ברכה מיוחדת.

• נוטלים את הידיים סמוך לזמן נשיאת הכפיים ככל האפשר.
• נהוג שהלויים מסייעים ביציקת המים על ידי הכהנים.
• אם נטל הכהן ידיו לתפילה ולא הסיח דעתו, יש דנים אם די בכך.

חליצת המנעלים

תיקנו חכמים שהכהנים יחלצו את מנעליהם קודם עלייתם לדוכן. מן הטעמים שנאמרו בזה: שלא יארע שתיקרע רצועת מנעלו ויתעכב לתקנה ויבוא לידי בושה וביטול הברכה, וגם משום כבוד הציבור והדמיון לעבודת המקדש שהיתה ביחפות. כיום נוהגים שהכהנים עומדים בגרבים, ויש מקפידים שלא יהיו הגרביים מלוכלכות.

סדר הפנייה אל הקהל

הכהנים עולים לדוכן בעוד פניהם כלפי ההיכל, וכשמסיימים את ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן" הם מסתובבים ופניהם אל הקהל. מכאן ואילך עומדים פנים אל פנים מול העם, ופורשים את כפיהם. בסיום הברכה אין מחזירים פניהם מן הקהל עד שמתחיל השליח ציבור "שים שלום", ויש בזה כללים שנתבארו בפוסקים מטעמי כבוד.

עמידה ויראה

על הכהן לעמוד באימה וביראה, באצבעות פרושות, וכל גופו זקוף ומכוון אל הברכה. אין לו להביט בידיו או לפזר עיניו, אלא לכוון את ליבו לברכת העם. הקהל מצידו עומד בדומיה ושומע את הברכה, ואינו עונה אלא "אמן" בסוף כל פסוק, ובמקומות מסוימים "כן יהי רצון".

הבדלי מנהגים

בפרטי הסדר יש הבדלים בין עדה לעדה: בנוסח אמירת הלויים, באופן הנטילה, ובצורת פרישת האצבעות. בכל מקום יש לנהוג כמנהג הקהילה ולא לשנות מן הנהוג שם, שכן שינוי בפרהסיה עלול לגרום למחלוקת.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.