נֹחַ: הַצַּדִּיק שֶׁבְּדוֹרוֹתָיו

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". על תיבת "בדורותיו" נחלקו חכמינו: יש דורשים אותו לשבח — אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר; ויש דורשים אותו לגנאי — לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

מחלוקת זו אינה רק הערכת אישיותו של נח, אלא לימוד עומק על מהות הצדק. רש"י מביא את שני הצדדים, ובכך פותח לפנינו חלון אל שתי דרכים בעבודת ה'.

לבדו בתיבה

נח נצטווה לבנות תיבה ולהיכנס בה עם בני ביתו, ולהציל את עצמו מן המבול. הוא קיים את הציווי בדקדוק — "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים". אך לא מצאנו שניסה להתפלל על דורו או לעוררם לתשובה כפי שעשה אברהם בסדום. הוא הציל את ביתו, ולא את עולמו.

אמרו רבותינו: "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" — נח היה צריך סעד לתומכו, אבל באברהם נאמר "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" — היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

כאן ההבדל הגדול. נח "התהלך את האלוהים" — נצרך לסיוע, נשאר בתוך תיבתו. אברהם "התהלך לפני" — יצא אל העולם, האיר את סביבתו, ונשא בליבו את אחריות הזולת.

אחריות הדור

ולמדנו מכאן יסוד עצום: אין די בכך שאדם יהיה טוב לעצמו. הצדק האמיתי אינו מסתפק בהצלה פרטית, אלא נושא את כאב הדור. בעולמנו, שבו קל כל כך להסתגר ב"תיבה" של עצמנו — בבית, במשפחה, בנוחות — קוראת לנו הפרשה לצאת. להושיט יד. להתפלל על אחרים, להעיר ולהאיר.

ואף על פי כן, אל נזלזל בנח. בדור שכולו השחית את דרכו, החזיק הוא לבדו בצדקו. לפעמים, לשמור על עצמך טהור כשהכל סביבך מתמוטט — זו עצמה גבורה. נח לימדנו לשרוד; אברהם לימדנו להושיע. ובעבודת ה' נדרשים שנינו.