מי קודם באמירת קדיש — דיני קדימה ומנהגי הקהילות

בבתי כנסת שנהגו שאין כל האבלים אומרים את הקדיש יחד, אלא אחד או מועטים, נדרשו רבותינו לקבוע סדרי קדימה: מי זכאי לומר את הקדיש כשמתקבצים כמה חיובים. עניין זה היה מקור לעגמת נפש ולמחלוקות בקהילות, ולכן יסדו בו כללים ברורים. נבאר כאן את עיקרי הדברים, מתוך זהירות שלא לקבוע מסמרות במקום שהמנהגים חלוקים.

מדרגות החיוב

ביסוד הדברים מבחינים בין דרגות שונות של אבלים. יש המתאבל בתוך שבעה או שלושים, ויש האומר קדיש בתוך שנים עשר חודש על אב ואם, ויש האומר ביום היארצייט בלבד. כלל מקובל הוא שמי שאבלותו חמורה וקרובה יותר — קודם. כך, למשל, מי שעומד בתוך השבעה נחשב חיוב גדול יותר ממי שעומד בתוך השלושים, והעומד בשנת האבל על הורה נחשב חיוב לעומת מי שיש לו רק יארצייט.

בעל יארצייט

• בעל יארצייט, היינו מי שחל ביום זה יום השנה לפטירת הורהו, יש לו דין קדימה מסוים בחלק מן הקדישים, לפי המנהגים.
• במקומות רבים נהגו שבעל יארצייט עובר לפני התיבה כשליח ציבור, ולא רק אומר קדיש, שכן בתפילתו הוא מזכה את הרבים.
• סדרי הקדימה בין בעל יארצייט לבין אבל תוך שנתו תלויים במנהג הקהילה, ואין בהם נוסחה אחת לכל המקומות.

כשיש מספר חיובים שווים

כאשר עומדים כמה אבלים בדרגת חיוב שווה, נהגו לחלק ביניהם את הקדישים, שכל אחד אומר חלק. במקומות שונים סידרו זאת לפי הגרלה, לפי תורנות, או לפי הסכמה. העיקר שלא תצא תקלה ומחלוקת, ושכל אחד יזכה לומר קדיש לעילוי נשמת הוריו.

אורח וגר העיר

יש שנתנו דין קדימה לבן העיר על פני אורח, ויש שנהגו להקדים את האורח דווקא, כדי שלא יישאר בלא קדיש. הדברים תלויים במנהג, ובכל מקרה ראוי לנהוג במידת ותרנות. רבים מן הפוסקים העירו שאין ראוי להחמיר בכבוד אמירת הקדיש עד כדי מריבה, שהרי כל עיקר הקדיש לקדש שם שמים, ומחלוקת על אודותיו היפך כוונתו.

הדרך הטובה — אמירה משותפת

מטעם זה רבים מן הפוסקים שיבחו את מנהג הספרדים שכל האבלים אומרים את הקדיש כאחד, שבזה מתבטלות כל שאלות הקדימה. גם בקהילות אשכנז רבות נתקבל בדורות האחרונים שכמה אבלים אומרים יחד, ובלבד שיאמרו בקול אחד ובמתינות, כדי שהקהל יוכל לענות אמן כראוי. הקפדה על אמירה בקצב אחיד מונעת בלבול, ומאפשרת לציבור לענות "אמן יהא שמיה רבא" בכוח ובכוונה.

סוף דבר: דיני הקדימה אינם מטרה בפני עצמם, אלא אמצעי למנוע מריבה ולחלק את הזכות ביושר. במקום שיש ספק או חשש לעגמת נפש, ראוי לפנות לרב הקהילה שיורה כמנהג המקום.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.