מורא מקדש בבית הכנסת: יסוד הכבוד למקדש מעט

חכמינו זכרונם לברכה לימדונו שבית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', וכלשון הנביא יחזקאל 'ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם'. מקום זה, שבו מתקבצים ישראל לתפילה ולתורה, יש בו קדושה יתרה, ועל כן חלים עליו דינים מיוחדים של כבוד ויראה. הראשונים והאחרונים האריכו בחומר הזהירות הנדרשת במקום קדוש זה, ובמאמר זה נעמוד על שורש העניין.

מקור החיוב

בתורה נצטווינו 'ומקדשי תיראו', ודרשו חכמים שאין הכוונה ליראה מן המקדש עצמו אלא ממי ששוכן בו, הוא הקדוש ברוך הוא. אף שמצווה זו נאמרה בעיקרה על בית המקדש, למדו הפוסקים שיש בה גם הוראה לבתי כנסיות ובתי מדרשות הנקראים מקדש מעט. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ביאר את גדרי מורא מקדש, והשולחן ערוך בהלכות בית הכנסת קבע את ההנהגות הראויות במקום קדוש.

גדרי הכבוד

הכבוד לבית הכנסת מתבטא בכמה אופנים. ראשית, בהתנהגות מתוך אימה ויראה, מתוך הכרה שזהו מקום שהשכינה שורה בו. שנית, בשמירה על ניקיון המקום ועל סדרו. שלישית, בהימנעות מכל שימוש של חול שאינו לצורך גבוה.

• אין לנהוג קלות ראש בבית הכנסת.
• אין לעשותו דרך מעבר לקצר את הדרך.
• יש להיכנס בהכנעה ולשבת באימה.
• יש לשמור על המקום נקי ומכובד.

ההבדל בין זמן הזה לזמן המקדש

חשוב להבחין שקדושת בית הכנסת אינה כקדושת בית המקדש ממש. במקדש היו דינים חמורים יותר, כגון איסור כניסה לטמאים ואיסורי מקום וכניסה מסוימים. בבית הכנסת הקדושה היא מדרבנן ברובה, ואף הראשונים נחלקו אם החיוב הוא מן התורה או מדברי חכמים. עם זאת, לכל הדעות יש לנהוג בו כבוד גדול, וכפי שנהגו ישראל מדורי דורות.

תכלית ההלכות

כל ההלכות הללו אינן באות להכביד אלא להעלות. כשאדם נכנס לבית הכנסת ביראה, הוא מתעלה ומתקדש, ותפילתו מתקבלת יותר. ההכרה שזהו מקום קדוש משנה את כל הלך נפשו של המתפלל ומכינה אותו לעמוד לפני בוראו.

נהוג היה אצל גדולי ישראל לחבב את בית הכנסת ולנהוג בו בכבוד מופלג, ויש בכך לימוד גדול לכל אחד מאיתנו. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.