להתמודד עם הכעס: כיבוי האש שבלב

אין תכונה הפוגעת באדם כמו הכעס. בעלי המוסר תיארו אותו כאש: היא מכלה תחילה את הכלי שבו היא בוערת, ורק אחר כך פושטת אל סביבותיה. מי שמרבה לכעוס מאבד את צלילות דעתו, ובאותו רגע נדמה לו שצדקתו בידו, אך כשהאש שוככת הוא מוצא עצמו מתבייש במעשיו ובדבריו.

שורש הכעס

חכמינו לימדונו ששורש הכעס הוא הגאווה. אדם כועס מפני שנדמה לו שהעולם חייב להתנהל לפי רצונו, ושכל מי שאינו עושה כמצופה ממנו פוגע בכבודו. אך הענו, היודע כי הכל מאת הבורא, מקבל את המתרחש בנחת. הוא אינו רואה בכל מכשול עלבון אישי, אלא הזדמנות לתקן את מידותיו.

דרכים מעשיות

הדרך הראשונה לכבות את הכעס היא ההשהיה. ברגע שמרגישים את הדם עולה, יש לעצור, לנשום, ולא להוציא דבר מן הפה. כמעט תמיד, אם נחכה רגע, נמצא שהדבר לא היה שווה את הסערה. דרך שנייה היא לזכור שגם אנו טועים ופוגעים, ושאנו מבקשים מן הזולת סבלנות כלפינו. וכשם שאנו מבקשים, כך ראוי לתת.

דרך שלישית, והיא העמוקה ביותר, היא להאמין באמת שאין אדם נוגע במוכן לחברו. כל מה שקורה לנו, גם מידי בני אדם, מגיע בהשגחה. הפוגע אינו אלא שליח, והעלבון הוא חלק מתיקון נפשנו. מי שמפנים זאת משחרר מעליו את הצורך לנקום ולהשיב, ולבו נשאר שקט.

הרווח שבמתינות

אדם שכובש את כעסו זוכה לכבוד אמיתי. בני ביתו אוהבים אותו, חבריו סומכים עליו, ונפשו שלווה. הוא ישן בנחת בלילה כי לא הצטבר בלבו רעל. כל פעם שמנצחים את הכעס, נחקקת בנפש מידה טובה, והפעם הבאה קלה יותר.

נתחיל בקטן: בפעם הבאה שמשהו יקפיץ אותנו, נשתוק רגע אחד יותר ממה שהרגלנו. מאותו רגע קטן צומחת מידה גדולה של שלוות נפש, ובה אנו זוכים לחיים מאירים יותר.